אליס קלינגמן

Summer Time

ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות

אוגוסט 2004- אוקטובר 2004

עם הירידה במדרגות אל חלל התערוכה נפרש המיצב של אליס קלינגמן המורכב מסדרה של אובייקטים פיסוליים, כעין משטחים מעגליים צבעוניים הפזורים על הרצפה, פורעים את סדרה, מכתימים את גונה המונוכרומטי האפור. משטחים מעגליים אלו נוצרו מחומרים תרמו-פלסטיים שונים שהותכו ועובדו ליצירת כתמים דינמיים של צבע ושל צורה, כתמים תבליטיים, טקטיליים, הנדמים רכים ונוקשים בה בשעה.

מבט מקרוב מגלה כי על-גבי המשטחים יצרה האמנית מקבצים צפופים של התרחשויות נרטיביות מגוונות באמצעות צעצועי ילדים ומשחקי פלסטיק שונים שטופלו בחום גבוה וכתוצאה מכך עברו תהליך אלים של טרנספורמציה. תהליך זה, שהוביל להמסתם החלקית או המלאה של האובייקטים, ניתק אותם מן המקור הפונקציונלי שלהם, על-פי-רוב מקור ילדי, משחקי ותמים, וייצר עבורם סיטואציית קיום חדשה, גדושה, דחוסה ורוויה ; סיטואציה הנקשרת, אסוציאטיבית וצורנית, לפנים השונים של חיי היום-יום המוכרים לנו כל-כך, אך צוברת ממד גלוי של הזרה ושל הטענה ביקורתית במסגרת תהליך העבודה.

חיילים, רקדניות, שחקני כדורגל, גמדים ופיות הם רק חלק מקשת הדמויות המופיעות בעבודות. אחת העבודות מצליבה, למשל, בין קבוצה של חיילים העוסקים בגילוי מוקשים לבין להק חסידות הנושאות במקורן תינוקות קטנים. עבודה אחרת מעמתת את הצופה עם אנדרלמוסיה צבעונית של אובייקטים ושל התרחשויות שכמו נערמו ונקברו תחת מעטה לבן-שקוף שאטם וחנק את קיומן. בעבודה נוספת נראה משטח תכול ענוג עליו ניצבת דמות בודדת, קורנת של פיה ירקרקה, ואילו באחרת נראים עשרות חיילים מוטלים על הקרקע, שמוטים, חסרי חיים, ומבין גופותיהם צומחים עצים ירוקים בהירים.

אחת העבודות המרכזיות מציגה ערב-רב של התרחשויות הנוגעות כולן לפעילויות פנאי ונופש כאלו ואחרות. דמויות מדמויות שונות, מוכרות יותר ומוכרות פחות, משחקות, רוקדות, רוחצות, שרות ומצלמות. עבודה זו מציגה מעין קרנבל הזוי המציף את הצופה בעודפות של צבע, של התרחשות ושל תנועה, ומייצרת תחושה של סרט קומיקס הנע במהירות גבוהה מדיי תוך שהוא גורר את הצופה ומעביר אותו מפעולה לפעולה, מתמונה אחת לבאה.

וכך, למרות הצבעוניות המפתה ולמרות חינניותן העקרונית של הדמויות, עולה מתוך העבודות תחושה קשה ומעיקה, תחושה של קטסטרופה, של זוועה, של חוסר פשר; של אי יכולת הגדרה.

ההתבוננות המשולבת בעבודות השונות בתערוכה חושפת ומעצימה את הפרדוקס המחריד המשתולל ביניהן, ומתוך כך מדגישה את הדואליות הקיומית העגומה הקושרת בין מלחמה, מוות, הרס וחורבן מחד, לבין מחזוריות החיים, הצמיחה והתנועה מאידך.

אליס קלינגמן היא אמנית צעירה שהיקף יצירתה נפרש על-פני מדיומים שונים, בהם צילום, וידיאו, פיסול ומיצב. בעבודות קודמות עסקה בשאלות של ייצוג הגוף ושל מגדר, בחנה את השימוש בחומרים גבוהים מול נמוכים, ועסקה בפרקטיקות עבודה מגוונות תוך שהיא משכילה לשלב בין מבע חומרי עשיר ומהודק לבין זיכוך רעיוני מדויק.

בתערוכה הנוכחית, כמו בעבודותיה הקודמות, בולטת מחויבותה לנושאים פוליטיים ומגדריים, על ביטוייהם השונים. עם זאת, מעניין להצביע על טקטיקת העבודה המאפיינת את יצירתה, טקטיקה הבוחרת להתמקד לא באירוע ספציפי זה או אחר (כפי שעשה גרהרד ריכטר במחזור ה- 18 באוקטובר, 1977 , למשל), אלא בבחינת הדברים והגדרתם ברמה העקרונית תוך עיסוק במה שבנג'מין בוכלו מכנה "היסטוריה עכשווית".

באופן זה מעלה תערוכתה של קלינגמן לדיון ביקורתי חריף מספר נושאים במקביל. בראש ובראשונה נוגעת עבודתה בשאלת פני התרבות והתקופה, וזאת ברמה הגלובלית והמקומית כאחת. בתוך כך תופס מקום מרכזי הווי החיים המיליטריסטי והמלחמתי שבמסגרתו אנו חיים ופועלים, כביכול מתוך שגרה, הווי חיים הצובר משנה תוקף ועוצמה מיום ליום ומשעה לשעה, הן באופן ישיר הנוגע לעצם שאלת הקיום, והן באופן עקיף הנוגע לשינוי הבלתי-הפיך בשפה, בתודעה ובסולם הערכים המוסרי של כל הנוגעים והנגועים בזוועה. העבודה חושפת בבירור את האבסורדיות שבקיום הדינמיות המחזורית של לידה לקראת מיתה, את תחושת חוסר התוחלת, את קהות החושים אשר פשתה. עמדתה המפוכחת, המלנכולית והצינית משהו של האמנית מותירה את הצופה מול תמונת ראי לא פשוטה, שלמרות, ואולי בזכות, מעטה פתייני של צבע ושל צורה מצליחה לטלטל ולעורר למחשבה.

נושא נוסף בו נוגעת העבודה הוא מנגנוני ההבניה החברתית והמגדרית המוטמעים עמוק בתוך תהליכי החיברות הנורמטיביים לכאורה. בחינת הצעצועים ומשחקי הילדים המרכיבים את העבודות, חושפת עד מהרה את הדיכוטומיה הברורה שבבסיס חלוקת התפקידים החברתיים, דיכוטומיה המנתבת כבר בגיל צעיר את הבנים לפעילות "הרואית" צבאית, ואת הבנות – לפעילות פנאי "קישוטית".

נוסף על כך עולה מן העבודה גם התייחסות ביקורתית ישירה לתרבות הצריכה העכשווית, נושא שעליו יורחב הדיבור בהמשך.

תקדימים לשימוש בבובות או בחלקי בובות, כחלק מן הדיון הרחב בפני התרבות המשתנים לאורך השנים, ניתן לאתר כבר בתחילת המאה העשרים, בעיקר בעבודותיהם של אמנים מן התקופה הסוריאליסטית, כמו מאן ריי או הנס בלמר. הקשר ביקורתי חשוף וטעון יותר ניתן לזהות בעבודותיהם של אמנים שונים שפעלו מאז שנות השבעים של המאה הקודמת ואילך. אצל סינדי שרמן בולט ההקשר הביקורתי ביחס לייצוג גוף האישה ולמעמדו בחברה ; עבודתה של אנט מסאז'ה מערערת על קשת רחבה של היררכיות אידיאולוגיות מקובלות, הן מבחינת השימוש נטול-העכבות במגוון חומרים והן מבחינת תחומי הידע שאותם הם מייצגים ; עבודתו של פול מקארת'י בוחנת, באופן ציני, את פני החברה האמריקאית, ומצביעה על מבנה המשפחה הפטריארכלית כמקום של הפרעה קשה ; ואילו עבודתו של מייק קלי עוסקת בטראומות אלימות ומיניות, בעיקר אלו הממוקמות בגיל הילדות.

עבודתה של קלינגמן, לעומת זאת, אינה עושה שימוש בבובות של ממש, אלא בצעצועי ילדים קטנים, פשוטים, זולים ומתכלים, כאלו המצורפים כשי בעת רכישת ארוחות ברשתות המזון מהיר, כאלו המיועדים לקישוט חד פעמי של עוגות או כאלו המשמשים כהפתעות או כפרסים. אלו אינם צעצועים מן הסוג המלווה את תקופת הילדות לאורך שנים, אלא כאלו המיועדים לייצר סיפוקים מיידיים ולהיעלם או להתכלות במהירות מספקת על מנת לשמר את שרשרת החילופין.

בחירתה של קלינגמן בצעצועים מסוג זה מסבה את תשומת הלב אל תרבות הצריכה העכשווית המייצרת אובייקטים זמינים ופיתויים מתחלפים, תרבות המטביעה את חותמה לא רק במישור הכלכלי, אלא גם, ובעיקר, במישור המנטלי והנפשי.

בהקשר זה מעניין להזכיר גם את עבודתם של טים נובל וסו ובסטר שעשו שימוש פיסולי בערמות אשפה ביתית בעבודות דוגמת Dirty White Trash (with Gulls) מ- 1998, או Real Life is Rubbish מ-2002, ואשר בוחנים בביקורתיות את השפעתה ההרסנית של תרבות הצריכה העכשווית המייצרת תחלופה כה מהירה וערמות אינסופיות של אשפה בלתי מתכלה.

אולם ביחס לעבודתה של קלינגמן, ניתן אף להרחיק לכת ולקרוא טענה אפשרית נוספת, כי תרבות המייצרת תחלופה כה גבוהה במישור החומרי, מייצרת ותובעת מנגנון דומה של תחלופה גם במישור האישי – טענה קיצונית הנשזרת באופן בלתי-צפוי גם בממד הארעיות ובפריכות הגדרת החיים הנגזרת ממצב הסכסוך המתמשך שבו אנו חיים.

וכך, עם היציאה מחלל התערוכה, נדמה לפתע ההקשר הצורני הראשון של עבודותיה של קלינגמן לסדרה משונה של זרי אבל או זיכרון, כבעל משמעות מרובדת ובעלת תוקף החורגת הרבה מעבר להיבט החזותי.

 

 

 

 

 
Alice Klingman

Summer Time

Helena Rubinstein Pavilion, The Tel Aviv Museum of Art

English Text
Hebrew Text