מצבים משתנים

רותי אגסי, טלי אמיתי טביב, טלי בן-בסט, עמית ברלוביץ

בית בנמל, תל-אביב

מאי 2006- יולי 2006

התערוכה מצבים משתנים הנה תערוכה של נשים המצלמות נשים והפורשות בתוך כך טווח רחב של מצבים ; טווח האוצר בחובו מנעד רחב של גילים, של דינמיקות של מערכות יחסים ושל מצבים נפשיים ומנטליים מתחלפים.

שם התערוכה שאול משם סרטו של קן ראסל ( Ken Russell ) משנת 1980, Altered States , שנעשה על פי סיפור של פאדי צ'אייפסקי ( Paddy Chayefsky ). הסרט מתאר מדען באוניברסיטת הארוורד המבצע ניסויים על גופו הוא תוך שימוש בסמי הזייה והסתגרות במיכלי ציפה אטומים לפרקי זמן גדלים והולכים. מטרת הניסויים היא להעמיק ולחקור מצבי קיום ותודעה מקבילים של האני תוך ניסיון ממשי להגיע ל'אמת' אמפירית, חוויתית ו/או קוסמית אודות מהות האדם הראשוני.

בניגוד לתהליך הניסויי המכוון המתואר בסרט, תהליך העושה שימוש בסמי הזייה ובתנאי מעבדה מוקצנים על מנת לנסות ולחשוף 'אמת' כלשהי, מבקשת תערוכה זו להצביע על הפן הדינמי, המתפתח והמשתנה של האישה בחברה, של כל אישה בכל חברה, ולהצביע על עצם יכולת ההשתנות, ההתפתחות וההתאמה כעל כלי מרכזי וחיוני להישרדות האישה בחברה.

ב- 1949 פרסמה סימון דה בובואר את ספרה המין השני בו קבעה כי "אישה אינה נולדת אישה אלא הופכת לכזו. שום גורל ביולוגי, פסיכולוגי, או כלכלי אינו מכתיב את הדמות שהנקבה האנושית מציגה בחברה: הציוויליזציה בכללותה היא שיוצרת את היצור הבלתי מוגדר הזה, שבין זכר לסריס, המתואר כנשי".

ב- 1977 כתבה לוס איריגארי כי "אין ארוע שיהפוך אותנו לאישה. (...) מין גופך/גופי אינו מוענק לנו על ידי ניתוח פעולה. על ידי הפעלת שליטה, תפקיד, איבר. ללא התערבות או מניפולציה מיוחדת, את כבר אישה".

ב- 1993 הציגה ג'ודית באטלר את הטענה כי "נשיות היא, לפיכך, לא תוצר של בחירה אלא ציטוט כפוי של נורמה, שההיסטוריות המורכבת שלה אינה ניתנת להפרדה מיחסים של מישטור, הסדרה, ענישה".

דה בובואר, איריגארי ובאטלר הן רק שלוש דוגמאות ממבחר רב, עשיר ומרתק של הוגות פמיניסטיות שפעלו ופועלות במסגרת שדות שיח שונים תוך ניסיון מרובד ומתמשך לעסוק בהגדרת מקומה של האישה בחברה תוך פרובלמיטזציה מתמשכת של הגורמים השונים, המהותניים כמו גם התרבותיים, המבקשים לייצב את מקומה זה באופנים שונים ולצרכים שונים.

אחת מהגדרות היסוד של מתחם בית בנמל מתייחסת לעובדת היותר מרחב נשי.

אני, כשלעצמי, אינני יודעת אם קיימת מהות נשית ואם כן, מהי. אינני יודעת מהו מרחב נשי.

אבל אולי זה איננו הדבר המהותי.

מאחר וברור כי גם כיום בתחילת האלף השלישי, גם בעולם המכונה חילוני, מתקדם ומערבי, דורשת סוגיית מעמד האישה בחברה שינויים מפליגים מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית, וכי שינויים אלו יכולים להתחולל רק באמצעות תהליכים שהנם, הלכה למעשה, אינסופיים, ברור כי גם כיום על נשים בפרט ועל החברה בכלל להמשיך ולהיאבק למען שוויון. שוויון בפועל בין נשים לבין גברים, בין מיעוטים לבין הרוב במסגרתו הם חיים, בין מזרח למערב, בין יחידים לרבים. שוויון אשר יהיה מושתת על ריבוי הטרוגני של הבדלים ולא על האחדה רדוקטיבית פוגענית והלכה למעשה בלתי אפשרית. שוויון אשר יוכל לכלול הן את המהותני והן את התרבותי, הן את המולד והן את הנרכש, הן את הנורמטיבי והן את זה המבקש להתבחן ולהתבדל ממנו באופנים שונים, וזאת עד למצב בו לא יתקיים עוד הבדל ערכי נתון וקבוע מראש בין זהה לשונה, בין רוב למיעוט, בין מרכז לפריפריה. בין גבר, אישה ואישה .

על רקע מחשבות אלו נולדה התערוכה.

 

הערות

1. סימון דה בובואר, המין השני (1949), תרגום: שרון פרמינגר, (תל אביב: הוצאת בבל, 2001)

2. לוס איריגארי, מין זה שאינו אחד (1977), תרגום: דניאלה ליבר (תל אביב: הוצאת רסלינג, 2003)

3. ג'ודית באטלר, קוויר באופן ביקורתי (1993), תרגום: דפנה רז (תל אביב: הוצאת רסלינג, 2001)


 

רותי אגסי

ללא כותרת, 2000

רותי אגסי מציגה שלושה תצלומים שצולמו מתוך מסך טלויזיה.
בכל אחד מן התצלומים מסומנת דמות אישה, אנונימית, חסרת זהות ספציפית, ועם זאת איקונית במידת מה.
באחד התצלומים נראה פלג גופה העליון של אישה הלובשת כעין כתונת בד דקה, עדינה. פניה אינן נראות, ידיה מעט קפוצות. ההתמקדות בחלק גופה המרכזי מייצרת אובייקטיביזציה של דמותה, של גופה, ואינה מסגירה ולו ברמז את השאלה האם צולמה בהסכמה או שמא בלא ידיעתה.
בתצלום אחר נראית אישה אוחזת תינוק או תינוקת בזרועה, שניהם יושבים על נדנדה. גם בתצלום זה פני האישה אינן נראות, והיא לובשת חלוק רחצה בהיר, פרום מעט, החושף טפח מתחתוניה ומרגליה האחוזות יחדיו, צמודות.
תיאור הגוף החלקי, המקוטע, תחושת הפולשנות שמייצר המבט הצילומי הראשוני בעבודות, הניואנסים הבלתי נעימים של שפת הגוף, חוברים לתחושה של אונס, של תלישות.
שלושת התצלומים מייצרים תחושה של חרדה, של אלימות סמויה, של פוטנציאל של תוקפנות שלא ברור אם התממשה והותירה עקבותיה בדימויים המצולמים, או שעודנה מרחפת מעל פני השטח, מאיימת לרסק חיים.
אלו הם ספק תצלומים ביתיים הלוכדים רגע מתוך שגרה, ספק תצלומים המסמנים את פרימת הגבול המאפיינת את הזוועה.

 

טלי אמיתי טביב

השחייניות, 2005 – 2004

עבודתה של אמיתי טביב מתארת נשים מבוגרות בבריכה, ספק שוחות בכוחות עצמן, ספק מטופלות באמצעות כוח הציפה הפועל על גופן.
הסדרה מתמקדת בתיאור נשים מבוגרות ומייצרת ניראות רגישה, נדירה, למי שבדרך כלל נעדרות מן המרחב הציבורי ; מי שגופן אינו נוכח, קולן אינו נשמע.
מצב הציפה האוקיאני העולה מן העבודות הנו מצב חשוף פיזית ונפשית כאחד. זהו מצב הנקשר ללידה או לפרידה, לתהליכים נפשיים עמוקים, לעיבוד או לאיבוד של זהות.
וכך, פוטנציאל הטרנספורמציה שהדמויות המצולמות מציעות נובע הן מן ההקשר הסימבולי של מצב הציפה בו הן נתונות והן מעצם הפעולה אותה הן מבצעות. ההתניידות בין תיאור המקרה הפרטי לבין תיאור מצב או פוטנציאל כללי, מקנים לעבודה את הממד המזוכך, העקרוני.
סדרת התצלומים כולה צולמה באמצעות מצלמת לומו.

 

טלי בן בסט

הפרעות, 2004

עבודתה של טלי בן בסט מציגה צילום מבוים של נערה צעירה הניצבת בתנוחות שונות, לא לחלוטין טבעיות, בסביבה הנראית מעוצבת למשעי, זרה ומנוכרת בה בשעה. דמות הנערה כמוה כגוף בלא זהות, תנועה ללא מטרה, מודל בסביבה קפואה.
בגדי הנערה ממקמים אותה בתווך שבין ילדות לבגרות, בין תום ומיניות, והעובדה שהיא כמו פועלת בתוך חלל ריק מעניקה משנה תוקף למחוות אותן היא מציגה.
אין לה למעשה בפני מי להתכופף, לפני מי לשבת זקופה, מפני מי לשכב ולהסב ראשה. מחוות תנועתה הן כמו בינה לבין עצמה, כעין ניסוח חוזה התקשרות עם העולם, אותו עולם המיוצג על ידי המרחב הפיזי בו היא נתונה, אך חרף כך אינו נחשף באופן מפורש.
שם העבודה, הפרעות, כמו מבקש לסמן את התנהלות הנערה, על השקט האצור בה, כמקום של סטייה מן השגרה, של הסגת גבול. ערעור הסדר הקיים.
העובדה כי הדמות המצולמת בעבודתה של בן בסט הנה ביתה, וכי העבודות צולמו בבית אימה של האמנית, הלוא היא סבתה של הנערה, מאצילה רובד נוסף לטווח המשמעויות הנגזר מן העבודה.

 

עמית ברלוביץ

אני, הן, 2006 – 2004

עמית ברלוביץ מצלמת נשים צעירות שאיננה מכירה.
בדרך כלל היא מצלמת אותן בביתן, בסיטואציות חיים שונות ומגוונות, בלבוש מלא או חלקי, ומתוך תהליך דינמי של פעולה ושל שיחה. הנשים אינן מקובעות בתנוחה מסויימת, קבועה, קפואה, אלא מישירות מבט למצלמה, נדמות כבוחנות את הצלמת לפחות בה במידה שהיא בוחנת אותן.
מבטה של ברלוביץ אינו מציצני, אינו תר אחר רגעי שפל או שיא. פעולת הצילום מתרחשת מתוך דיאלוג עם הנשים המכניסות אותה אל ביתן, אל רגע מתמשך מתוך הוויתן, וחשות נוח לחלוק עמה את אותו משך כמות שהוא ללא תיווך ובצורה ישירה ופשוטה.
בהתאם לכך, הנשים בתצלומים אינן מציגות את נשיותן לראווה. במידה ונשיות זו או אחרת, לא תמיד מוגדרת, בוקעת ועולה, הרי זה משום שהיא מהווה חלק בלתי נפרד ממכלול המאפיינים של הדמות המצולמת עצמה. עבודתה של ברלוביץ עושה שימוש אינטנסיבי בהפניית המבט החוצה אל האחרת, הדומה ועם זאת שונה, על מנת לחזור ולברר את האני, את הפרטי והכמוס ביותר.

 

 

 

 
Altered States

Bait BaNamal, Tel Aviv


Hebrew Text