גוף ללא מילים ?

טלי בן בסט, קים דניאלי, איילת השחר כהן, ורדית כגן, יעל פלדמן, אליס קלינגמן

גלריה קמרה אובסקורה, תל אביב

מאי 1998

תולדות התרבות והאמנות המערבית ייצרו, לאורך השנים, את דמות האישה כגוף שהוא אובייקט

למבט, מושא לתשוקה, אך בעיקר – אילם לתגובה. הגוף, ברמה החומרית שלו, היווה כלי פונקציונאלי לסיפוק צרכים פטריאכליים שונים (אסתטיים, נפשיים, מיניים). מהות הגוף, ברמה המופשטת של עצם קיומו, לא הוכרה כמהות ריבונית כוללת ואוטונומית, אלא עברה רדוקציה לתוך אותה מהות חומרית.
התערוכה, גוף ללא מילים ?, מבקשת להתמודד עם המתח שבין הזהות הנשית, כמהות מורכבת
עשירה ומרובדת, לבין הגוף הנשי כחומר. התערוכה פורשת לפני הצופה מבט מפוכח, ביקורתי,
לעיתים אף ציני, הנוגע הן בקונבנציות תרבותיות מוכרות באשר לאופני ייצוג, קריאה ושימוש בגוף נשי, והן באופני התמודדות סובייקטיביים שונים ומשתנים אל מול קונבנציות אלו.
העבודות בתערוכה אינן פרגמנטריות, אינן מרומזות, מפוזרות או חלקיות, ולא מתוך תפיסה היררכית מסוימת אלא כדרך התמודדות עם אופני ביטוי אשר באורח קונבנציונאלי משויכים תרבותית אל אותו "אחר" גברי. הן קונקרטיות בממדים שלהן, בנוכחותן הפיזית בחלל, בקול הדובר שלהן ובקריאה הנפרשת מתוכן. מבחינה ויזואלית, הרי שנעשה בהן שימוש עיקרי בשלושה צבעים בלבד: לבן, אדום ושחור. צבעים שבשנות הששים והשבעים בארה"ב נחשבו אולי "גבריים" במסגרות מודרניסטיות שונות, אולם ללא ספק נקשרים סימבולית גם להליכים של לידה, פריון ומוות, הליכים מחזוריים אשר באורח ארכיטיפי נחשבים "נשיים" דווקא.
מעניין לציין כי בכל עבודות הצילום בתערוכה, מציגות האמניות את גופן הן, כשכל אחת מהן עושה זאת בהקשר כפול, זה העקרוני הנשזר לעיסוק האמנותי גרידא, וזה הפרטי, הנשזר להתמודדות הביוגראפית כולה.
הדיון העולה מתוך כלל העבודות בתערוכה הוא למעשה, דיון שבין האני לעצמי. דיון המוצג לעין חיצונית לאו דווקא על מנת לנהל דיון ציבורי, פומבי, כוללני, אלא יותר על מנת לדבר בקול, בגוף ראשון, אני, ולספר, לספר תוך ידיעה שכל סיפור כעין זה נשזר אל תוך אותו סיפור גדול, אותו מטא-נאראטיב חדש ועדכני הנכתב ומשוכתב כל העת, בזמן אמת, בגוף ראשון דובר.
טלי בן בסט מציגה שתי עבודות המשלבות צילום ועיבוד מחשב.
באחת, נראה צעיף-נוצות לבן, המהווה סמל של נשיות, של מיניות ושל פיתוי, על רקע שחור אטום. הוא מונח בצורת לולאה, כמו כורך את הצוואר, נדמה לחבל תלייה, ובמרכזו, בנקודת ההצטלבות של שתי שלוחותיו, מסתמן פער מסוים, פתח מוסתר, אופציה לקריאות שונות.
באחרת, נראה אותו צעיף-נוצות עצמו פרוש, מעליו תלויה ועומדת שרשרת פנינים ישנה, המוסתרת בתורה על ידי עיבוד מחשב צורני של צעיף-נוצות דומה, רק באדום.
המבנה הכללי שנוצר ומתהווה הופך לנגד עינינו לדימוי פעיל, פעור ומוחשי של אבר מין נשי.
קים דניאלי מציגה עבודה המהווה המשך לסדרת הצוללנית שיצרה בשנה שעברה. בחלקה האחד של העבודה נראית דמות שהיא הצוללנית, שהיא קים עצמה, שכובה על הקרקע, מנסה להתרומם, כמו להיחלץ, לשאוף ולהכיל. במקום לתור ולחפש בפינות הבית השונות, לבצע בדיקות בשלט רחוק, לגשש ללא מגע ישיר, היא זונחת את אמצעי התיווך הנוספים ונותרת רק עם צינורית הנשימה. היא מתנקזת פנימה אל תוך עצמה, נושמת, מנסה לנשום, לשאוף אל תוך תוכה אך מעט מן החוץ, לאתר רגע או איזור בהם הסכנה נחלשת, מתפוגגת, אולי אפילו נעלמת. רגע בו תוכל, סוף סוף, לוותר גם על צינורית הנשימה כערוץ תקשורת אחרון אל העולם, ולהיות.
בחלקה האחר של העבודה, טקסט שהוא עיבוד חופשי ומניפולטיבי ל"טקסט מקור" מתוך עליסה בארץ הפלאות. הטקסט מתייחס אל "המקרה", אותו מקרה יחיד ויחודי, בו הסתכלה הצוללנית פנימה בליבה ואיתרה את מקומו של הלבן. ואיתרה את מקומה שלה.
איילת השחר כהן מציגה שני אובייקטים מתוך גוף עבודות רחב יותר המכונה "זויה". האחד, נדן עור של סכין חדה שבתוכו נתונה דמות אישה. דמות שאינה רק תפוסה ותחומה בתוך נדן העור הצר אלא נוסף על כך, עיניה אטומות בבד. אלימות ישירה ועקיפה מופעלת עליה, ופיה, הפעור אך קמעה, כמו מבקש במקום הצעקה, דווקא את הלחישה, את אותה אמירה פשוטה עניינית וישירה. באובייקט האחר נראות שלוש אצבעות מקובעות בתוך קופסה, תפוסות בפסי נחושת כתמתמה וקשורות בחבל דק, כשמתוכן, בוקעות ונגלות שלוש מבחנות. מבחנות המדמות את העבודה כולה לכעין מעבדת מחקר קטנה אודות מוסד הנישואין.
ורדית כגן מציגה סדרת עבודות הבוחנת את מעמדה התרבותי של האישה כאם, כיצרנית חלב, כספקית צרכים ושרותים. קיטוע הגוף המסוים, החשיפה העובדתית והפשוטה , ההמנעות מעודפות של חומר או צורה וההצגה הפרונטלית והפתוחה, כל אלו גם יחד חוברים לכדי קריאה ביקורתית ברורה. כגן מערערת על ניכוסו הציבורי של הגוף הפרטי, מתמודדת מול אובדן זהותו הפרטיקולרית והיחודית, ומשאירה את האמביבלנטיות הרגשית הכרוכה בסיטואציה מפוזרת ככתם רטיבות סמוי.
בעבודת הוידאו של יעל פלדמן ניתן לאתר עיסוק ביקורתי במאפייני ה- POSING של האישה, של גוף האישה, בתולדות האמנות המערבית. העבודה מתייחסת לקונבנציות מוכרות של שפת גוף ושל סימבולים מלווים, אולם מהתלת ומשבשת את עצם מהותם, כשהבחירה במדיה עכשווית (ביחס לציור ולפיסול), פותחת אופציות חדשות לנקיטת עמדה. ראשית, הגוף שהוא מושא המבט והיצירה, הוא גוף חי ונושם ולא אובייקט מקובע. מלבד זאת, המהלך המתמשך והאינסופי של סידור התנוחה הנכונה, וצירוף האובייקט המתכתי הקר והמאיים – מלקחיים של חדר ניתוח – אל תוך הסיטואציה, יוצרים ציניות ברורה. ולהשלמה, יוצר הסאונד היחודי מתח גובר והולך לקראת שיא מצופה, התפרצות אלימה או התייצבות של התנוחה, שיא שכמובן לעולם לא מתרחש.
אליס קלינגמן מציגה דימוי שלה עצמה, ניצבת בעירום מתוח, מוקפד ומדויק, כשקימורי הגוף נגלים אמנם, אך מודחקים, מנוכרים ומחוקים, עטופים היטב בבד גזה לבן. חבושים באורח היגייני? כרוכים בתכריכים? חלקי הגוף העטופים הם אזורי האגן והחזה, שהם אזורי המיניות והפוריות המוצהרים, וכן העיניים, אתר הכוח והשליטה. קלינגמן מציגה את עצמה לפני הצופה אולם חוסמת את מבטה היא, יוצרת סיטואציה בה היא מנועה מלהחזיר מבט, מלהיות מינית, מלהיות אקטיבית, אולם בד בבד היא ריבונית ואף מוגנת, חסומה מפני מגע מאיים, אטומה בפני תשוקה. הפה הגלוי, הקפוץ, הוא החלק היחיד בגופה המשמר את האופציה להפוך לקול דובר, קול קורא, מעיד ואף מתווה.

 

 

 

 
Body without Words?

Camera Obscura Gallery
Tel Aviv
 
Hebrew Text