קרלוס אמורלס

מאנימל

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

אפריל – יולי 2010

תערוכת היחיד של קרלוס אמורלס במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית מציגה שלוש עבודות שהן מרכזיות ביצירתו. הסרט מאנימל נעשה בטכנולוגיית אנימציה בתלת-ממד של צורות שטוחות לחלוטין. העבודה מושתתת על מאגר של דימויים דיגיטליים שונים המכונה ארכיב נוזלי (Liquid Archive ), שאמורלס החל לבנות בשנת 1999 על בסיס רישומים שלו עצמו, ואשר באמצעותו הוא מוציא אל הפועל רבות מעבודותיו. הדימויים – מעין צורות נטולות מידה ומדיום, צלליות שחורות וחדות המוחקות אפשרות של זיהוי אינדיבידואלי ומתבססות על ארכיטיפים של צורות ושל סמלים – מתגלים כצלליות של דמויות אדם, גולגולות, חיות, ציפורים, חרקים, רשתות קורי עכביש, עצים, בניינים ואתרים שונים. דימויים אלו, המהווים אבני יסוד בשפתו החזותית של האמן, מוצלבים ביניהם במהלך הסרט באופנים שונים, כאשר המתח בין הממד השרירותי לממד המכוּון באופן הצלבתם יוצר ניגוד פנימי בעבודה, ומעצים את פוטנציאל הדריכות והאימה הכרוכים בצפייה בה.

העבודה מתפתחת תוך תנועה בלתי פוסקת של המצלמה, מצד אחד, ושל האובייקטים שכמו נעים לפניה, מצד אחר. שילוב כיווני התנועה לצד צירוף טכניקות העבודה והמניפולציות – זוהי העבודה היחידה של אמורלס שקיימים בה דימויים סובייקטיביים, כמו הזאב הרץ אל מול המצלמה – מחבלים ביכולתו של הצופה לקבע משמעות נרטיבית נתונה, ולמעשה מבקשים לחתור תחת עצם התשוקה לכך. בנוסף מלוּוה העבודה בסאונד דומיננטי, רתמי וחוזר (שכתב ג'וליאן לד), המופרע מעת לעת על ידי חריקות או צווחות מעובדות, ומתקיים במקביל לתנועת הדימויים או המצלמה, אך במנותק מהן.

עוצמת העבודה נובעת, בחלקה, מכך שהיא נוגעת בהיבטים עכשוויים של קדמה טכנולוגית, מצד אחד, אך מתייחסת גם למקורות חזותיים, פוליטיים והיסטוריים, ביניהם התיאטרון השחור והולדת הקולנוע, מצד אחר. מקור המילה 'אנימציה' נוגע לשילוב שבין חי לדומם. המילה הלטינית anima מציינת נפש, והתהליך הטכני עוסק, למעשה, לא רק ביצירת תנועה על המסך, אלא גם ובעיקר, בהנפשה, כלומר בהחייאה של האובייקט הדומם. עם זאת חשוב להדגיש כי עבודתו של אמורלס אינה עוסקת בממד הנפשי של הצורות ושל הדימויים המופיעים בה, ובמידה רבה אף יוצאת כנגד המגמה העכשווית האופיינית לאולפני האנימציה הגדולים במזרח, כגון אלו של מורקאמי ושל אמני אנימה מובילים אחרים. תחת זאת, אמורלס טורף בעבודתו את הקטגוריות המוכרות אדם-חיה-מכונה, ויוצר דימויים טורדים של היברידים המבטאים היבטים מסוימים של המצב הקיומי העכשווי. המעבר ההדרגתי בין אדם לחיה ולהפך, החוזר על עצמו בעבודתו שוב ושוב, מוביל, בסופו של דבר, למצב שבו ההגדרה הקטגורית עצמה מאבדת מן האותנטיות שלה.

למעשה, עבודתו של אמורלס עושה שימוש בדימויים ובסמלים מוכרים, אך מבקשת ליצור באמצעותם מצבים של אי-ודאות, של איום, של משהו שהוא זר ומוכר בעת ובעונה אחת. בתוך כך פורשת העבודה סיפור ליניארי אודות השתלטות זאבי פרא על עיר, אלא שבאמצעות מבנה סיפורי זה נדמה כי אמורלס מבקש לדון באופן מטאפורי במתח בין טבע לתרבות, בסוגיות של הגירה והישרדות, ואף במושגים כמו היברידיות, השתלחות, התפרקות של נורמות מוסריות וחברתיות, השתלטות של יצרים, ואולי, בעצם, של צרכים טבעיים. התחושה היא של עולם שלאחר קריסה, לאחר קטסטרופה שלא ברור אם התחוללה מעשה ידי אדם או שמא קרתה באופן טבעי. שם העבודה, הכולא בתוכו את המושג אדם-חיה, מהווה עדות לאחד הנושאים המרכזיים העומדים בלב עבודתו של האמן, שרבות מעבודותיו שוזרות בין דימויי בעלי חיים ודימויי בני אדם, או מצליבות בין צורות חיים או צורות מבניות הקיימות בטבע, לתפישות חברתיות ולהתגלמויות אורבניות עכשוויות.

בעבודה מראה כהה, 2008, נראית ציפור גדולה מרוסקת, מוטלת פרושה על הרצפה. במבט ראשון, נדמית דמות הציפור כנגזרת ישירה מתוך צלליות הדימויים בארכיב הנוזלי ומהסרט מאנימל. הפרגמנטציה והשבירה של גופה אמנם נוכחות מאוד, אולם חרף כך עדיין ניתן לכנס את הפיסות לכדי צורה לכידה. שברי הציפור נדמים חלקים ומבהיקים, אך מבט מקרוב מגלה כי כל יחידה ויחידה המרכיבה את המבנה, מסותתת ומלוטשת באופן נפרד וחד, והיא בעלת קווי מתאר של מבנה אדריכלי עצמאי. העבודה משדרת, בעת ובעונה אחת, עוצמה אדירה, הנובעת ממידות הציפור ומחומריותה, ותחושה של קריסה מוחלטת בעצם ההתמזגות הרכה של גופה עם הרצפה.

עבודה אחרת של האמן, Subconscious City , 2008, שנוצרה באותה תקופה אך אינה מוצגת בתערוכה, פורשת בפני הצופה מודל של מטרופולין רחב, שבו כל יחידה ויחידה מפוסלת מחומר שחור, קשה ואטום ומוצבת בנפרד. נקודת מבט גבוהה ביחס לעבודה מגלה כי המבנה מזכיר בצורתו רשת סדורה של קורי עכביש, מוטיב ויזואלי ורעיוני השב ומופיע בעבודתו של האמן ושאוב אף הוא מן הארכיב הנוזלי. שתי עבודות אלו מציגות בצורה מובהקת את טיפולו הייחודי והמרתק של אמורלס בשילוב שבין התלכדות לבין שבירה, ואת האופן שבו הוא קושר, בתוך כך, בין טבע לציוויליזציה, בין אדם לחיה, כפי שתואר גם ביחס לסרט מאנימל.

לעומת זאת, נראה כי בעבודה החדשה, התפוצצות, 2010, נותרו רק השברים. העבודה כוללת מאות לוחות אקריליים, חתוכים באופן חד, המרחפים בגבהים שונים בחלל התצוגה. פרגמנטים תלושים שמעבר לתחושת השבר, ההתפזרות, ההתרחקות, דומה שדבר אינו מחבר ביניהם. העבודה כולה בנויה מפיסות של חומר המנותק ממקור או מהקשר, מהשתברויות של אור ושל צורה, מהתרסקויות של גוף ומשמעות. אלימות רבה אצורה בה, אולם זו אינה מגיעה לכדי מיצוי ופריקה. נדמה כי העבודה כמו מקפיאה רגע בתהליך ההתפוצצות, רגע הנע בין הלכידות האנרגטית, שאחזה את האלמנטים השונים בגוף אחד, לבין פיזור ואיבוד סופיים, כמו באפקט הסופרנובה, שבו כוכב מאסיבי מתפוצץ משום שהלחץ כלפי חוץ שיוצר בו ההיתוך הגרעיני, אין בו די כדי לאזן את כוח המשיכה האדיר של הכבידה העצמית שלו כלפי פנים. התוצאה כמוה כמצב של חוסר נשימה, התלוי בין שאיפה לנשיפה; מצב אניגמטי המערב בין תחושת עומס והצפה לבין תחושה אוורירית פריכה.

בדומה לתפישת האדריכלות השבורה והמקולקלת, המאפיינת את עבודותיה של מוניקה סוסנובסקה, שבהן היא עוסקת בהמשגה ובבנייה של חללים, תוך החדרת אלמנטים של כאוס ושל אי-בהירות לתוכם, עבודה זו של אמורלס מתייחסת לקיום העכשווי במרחב הציבורי, קיום המאוים תדיר על ידי התפרצויות אלימות בלתי צפויות, התנפצויות אידיאולוגיות מסוגים שונים וקריסה של קונסטרוקטים תרבותיים מקובלים. בהקשר זה ניתן לראות את העבודה גם כסוג של תמונת מראה למצבים קיצוניים של קונפליקט, טרור ומלחמה, מצבים שהנם מעשה ידי אדם ומכוונים לפגוע בבני אדם, ועם זאת הם מייצרים אלמנט של השתאות ופליאה, של התפעלות בלתי צפויה.

אחד המאפיינים הדומיננטיים בעבודותיו של אמורלס לאורך השנים, הניכר גם בעבודה זו, הוא ממד העודפות, הבא לידי ביטוי באיסוף המתמשך והולך של הדימויים לארכיב הנוזלי בראשית הדרך או בריבוי האלמנטים בעבודה כמו ענן שחור, 2007, בהמשך. בעבודה זו, מאות פרפרוני עש, העשויים מגזרות נייר שחור, מוצמדים בצפיפות משתנה אל קירות חלל התצוגה, משתלטים על כולו, פולשים גם אל מעבר לו. הכמות, ההצפה והגלישה מייצרים אי נחת המעלה על הדעת התקפה לא רצויה או השתלטות בלתי צפויה. בשל העובדה שמדובר בפרפרים, הקונוטציה הראשונית היא לעולם הטבע והחרקים, אולם בהחלט ניתן לקרוא את העבודה גם ברמה המטפורית, קריאה שעל פיה העודפות קשורה קשר הדוק למצבים פוליטיים מסוימים, קיצוניים.

מבט כללי על עבודתו של אמורלס מבהיר כי בתפישת היופי שלו נכלאים בכפיפה אחת פיתוי, משיכה ודחייה. במסה, רוח הטרור, טוען ז'אן בודריאר כי "הספקטקל של הטרור כופה את הטרור של הספקטקל" (תרגום: אמוץ גלעדי, רסלינג, 2004, עמ' 25). לתפישתו, מלחמת העולם הרביעית, אשר פיגועי 11 בספטמבר סימנו את תחילתה, אינה עוד קונפליקט אלים בין אנשים, מדינות או אידיאולוגיות, אלא מלחמת המין האנושי כנגד עצמו ; לא התנגשות נוספת בין ציוויליזציות, אלא קריסת המערכת המוכרת לנו כציוויליזציה המערבית אל תוך עצמה. לאור כך ניתן להתבונן בעודפות כסממן של השתלטות ודיכוי בה בשעה שהיא מהווה פוטנציאל של פריצה ושל שחרור.

שלוש העבודות המוצגות בתערוכה פורשות בפני הצופה באופן מלא ומורכב הן את עקרונות השפה החזותית והן את עולם הנושאים, שבהם מטפלת עבודתו של אמורלס לאורך השנים. המצב הקיומי האנושי העולה מתוכה, הוא מצב של שינוי מתמיד, ולאור כך – גם של פחד, של אימה מפני הלא-נודע; מצב שבו פלישה, טרנסגרסיה, חוסר יציבות ואיבוד שליטה הם אינטגרליים ממש כמו האבולוציה, הקִדמה, האופטימיות והתקווה. בד בבד, משקפות שלוש העבודות את התפתחות עבודתו של אמורלס לאורך השנים. דימוים חדים, שבורים, המתחלפים תדיר בעבודת הווידיאו משנת 2005, הופכים, בסופו של דבר, לשברים חסרי זהות צורנית, למצב של שבר, ולא לתיאור נרטיבי שלו, במיצב החדש מ-2010. השלב הנוכחי בעבודתו, אם כן, הוא שלב מופשט ועקרוני יותר.


back to top

 

Carlos Amorales

Manimal

The Herzliya Museum of Contemporary Art

English Text
Hebrew Text
Catalogue (pdf)