ערן רשף

מוזיאון תל אביב לאמנות

יוני – אוגוסט 2011

ריאליזם עכשווי


עבודותיו של ערן רשף מציגות, באופן כמעט גורף, אובייקטים דוממים אשר כמו מוצבים לבחינה ולעיון: מאורגנים במרכז הציור, תלויים על חוט, מונחים על רצפה, מוארים כהלכה. כל האובייקטים מצוירים באופן ריאליסטי, ישיר, מדויק לעילא, כאשר שילוב של מבט חיצוני על האובייקט עם הבנה אונטולוגית שלו המאפשרת כעין מבט פנימי, הם היוצרים את העבודה הסופית. בניגוד למסורת הקלאסית של ציור טבע דומם ולעבודות המאסטרים הגדולים מימי הביניים, הבארוק והרנסנס, שהציגו מערך אלגורי מורכב של אלמנטים שונים, רוויי משמעות סימבולית ודתית, ציוריו של רשף מציגים אלמנט אחד בלבד בכל עבודה, כאשר האובייקט המתואר הוא יומיומי, מקומי, ארצי; לא סמל מטפיזי, על-זמני לכאורה, אלא מסמן אינדקסיאלי למציאות קונקרטית ברורה. למעשה, מושג הטבע הדומם אצל רשף מתייחס, במובהק, מעט מאוד לטבע. מרבית האובייקטים המופיעים בעבודות הם אובייקטים יומיומיים מעשה ידי אדם; תלויי תרבות, מקום וזמן: אמבטיית תינוקות עשויה אמייל, ארונית תרופות ישנה, קרש גיהוץ קטן, קוביית סינטבון ועוד. גילם של האובייקטים ניכר בהם וכך גם גילה של סביבת התצוגה. הכול כמו מצהיב מיושן ונדמה על סף המלוכלך, המוזנח. הציור של רשף אינו מסתיר את החומריות המפכה בו. נהפוך הוא, דווקא הממד הטקטלי, החושי, מודגש בעבודות, מעצים את תחושת הממשות העולה מהן ואת אשליית התלת-ממד המובנית בהן.

כותרות העבודות מתארות באופן נטול פניות את הנראה בעבודות. "מתגים ושקע". "נשר". "נקה 7". כישירות השפה הציורית, כך ישירות ההתייחסות המילולית. אולם לקוניות זו היא טקטיקה של הסוואה. על אף תחושת הישירות התיעודית העולה מן העבודות, דבר בהן אינו מקרי. לא זו בלבד שכל אובייקט נבחר במכוון, אלא שכל רקע מותאם או מיוצר בקפידה על מנת להדגיש את האובייקט המוצב לפניו באופן ההולם ביותר. כך, למשל, אריחי הרצפה המוכרים המופיעים ברבות מן העבודות מיוצרים בחלקם עבור רשף בהזמנה אישית. למעשה, אפשר לומר כי הרקע, המצע והאובייקט הם בעלי חשיבות זהה מבחינת בניית העבודות, וכל אחד מהם זוכה לתשומת לב ציורית דומה.

אולם מעבר לווירטואוזיות הגלומה בסגנון הציור הריאליסטי, המחקה בדייקנות, בנאמנות ובבטחה תמונות מן העולם; ומעבר לעושר ולמורכבות המאפיינים את פני השטח של העבודות, נדמה כי נצבר בהן דבר מה נוסף המבקש להתנסח מתוכן, להיאמר בקול רם.

בחירת האובייקטים המופיעים בעבודות קשורה קשר עמוק ובלתי ניתן להתרה בביוגרפיה האישית של האמן כמו גם בזו הכללית, המקומית. קערת מתכת, בלון גז, צידנית, בקבוק חם ועוד ועוד חפצים החקוקים בזיכרון הפרטי של רשף עצמו, אך גם בזיכרון של כל כך הרבה אנשים אחרים, עד כי נדמה שהפכו לחלק מן הזיכרון הקולקטיבי המקומי. זהו זיכרון אשר נבנה ונצבר לאורך השנים ממארג ייחודי הקושר מזרח ומערב, ישן וחדש, אמונה דתית ואידיאולוגיה פוליטית. בהקשר זה, עבודתו של רשף היא חלק ממנגנון השימור התרבותי של הזיכרון הקולקטיבי המקומי, ומהלך ההתבוננות והקריאה בה מצליב בין שדות שיח ופרשנות שונים: היסטוריים, סוציולוגיים ותרבותיים.

ואכן, נדמה כי העבודות רוויות בנוסטלגיה, בכמיהה, בחיפוש אחר נקודות עיגון ואחיזה. הן כמו מתארות את חלוף הזמן, את תהליך האיון הטבעי הקשור בו, את תחושת האובדן. בתוך כך, חיפושו של רשף אחר הספציפי, המקומי, הנוגע בביוגרפי, הוא שהופך את עבודותיו לייחודיות כל כך, הוא שיוצר מהן לא רק אוסף של עבודות ציור במסורת טבע דומם, אלא גוף עבודה עכשווי הצובר משמעות חזותית ותוכנית לאורך השנים.

לפני כמה שנים החל להתפתח בעבודתו של רשף אפיק ציורי נוסף. אפיק זה בא לידי ביטוי תחילה במעבר מבידוד האובייקט מסביבתו וציורו כאילו היה עולם ומלואו, להרחבה של נקודת המבט והכללת הסביבה כולה, ובהמשך, מעבר לתיאור הסביבה עצמה ללא נוכחות של אובייקט כלשהו המסמן או מעגן אותה. העבודה הראשונה אשר רמזה על כיוון זה, כניסה, צוירה עוד בעת שהותו של רשף בניו יורק, בשנים 1998-1995. תהליך זה נמשך לאחר שובו ארצה וקשור באופן עמוק לא רק לתפיסה ולהבנה של רשף את מאפייני הזמן והמקום שבהם הוא חי ופועל, אלא גם ובעיקר לתחושת הקִרבה הנפשית שלו אליהם.

וכך, כמו חותרות תחת מסורת הציור שצמח ובקע ממנה, מחלחלות לעבודותיו מן השנים האחרונות לא רק התייחסויות קונקרטיות מקומיות, אלא משמעויות סוציו-פוליטיות מובהקות. החל בתא השירותים ועבור לנוף האפור של דרום תל אביב הנשקף מחלון הסטודיו. עבודות אחרונות אלו נוגעות במבט מפוכח, נטול התרפקות נוסטלגית, בכאן ובעכשיו. במקביל, מעניין לציין כי ההיגיון העומד בבסיס המבט המופעל בעבודות אלו נקשר לצילום עכשווי יותר מאשר לציור טבע דומם מסורתי, וזאת על אף שהעבודות לעולם אינן מתבססות על תצלומים אלא רק על מבט ישיר במציאות. שינוי הדרגתי זה, תוך שמירה על עקרון העבודה ביחס ישר למציאות, בקנה מידה של 1:1, הוא שהוביל למידות הגדולות במיוחד של עבודות אחרונות אלו ולעוצמה הייחודית שהן מקרינות.

כך, למשל, בעבודה הבית השני (2011-2009), שנראה בה חלק מחלל הסטודיו, על הקיר המתקלף, אריחי הרצפה ובלון הגז המוּכרים כבר מעבודות מוקדמות יותר של האמן. אלא שבמקרה זה, מן החלון הרחב הממוקם במרכז העבודה נשקף נופה של דרום העיר תל אביב ובו מבני תעשייה מיושנים, המעידים על ההיגיון התרבותי והפוליטי שעמד בבסיס בנייתם במחצית המאה שעברה, וכן עצים ספורים ומגדלי עסקים המתנשאים מעט צפונה, קרוב יותר אל מרכז העיר. בניגוד לחלל הסטודיו האפל משהו ולאפרוריות המבנים, שמי העיר התכולים בוהקים באור ים תיכוני אופייני. העבודה מציגה את הטרוגניות החיים האורבניים, על השילוב בין תעשייה למגורים, דקורציה (אדנית צמחים, שמשייה) ופרקטיקה קיומית (מזגנים, מצלמת פיקוח וכדומה). בשונה מן הלקוניות האופיינית לרשף, כותרת עבודה זו נושאת בחובה כמה אפשרויות פרשניות. המונח "הבית השני" מניח, בהכרח, את קיומו של בית ראשון כלשהו, ולא ברור אם ההתייחסות לשני הבתים מכוונת לבית המגורים אל מול חלל הסטודיו, או לבית הפרטי אל מול זה הלאומי/הדתי – בית המקדש השני.

בהקשר של עבודה זו חשוב להזכיר את עבודתו של האמן הספרדי הוותיק אנטוניו לופז גרסייה (García, יליד 1936), צייר ריאליסטי שמכלול עבודתו כולל, מעבר לציורי טבע דומם מסורתיים, גם תפנימים של הסטודיו ומראות כלליים של מדריד. התעכבותו של לופז על מושאים פרוזאיים, בניסיון לבחון מחדש את נוכחות השגרתי והיומיומי, והיכולת לעבוד בקנה מידה גדול במיוחד, לאורך שנים רבות, הניבו למשל את העבודה Madrid desde Torres Blancas, שנוצרה בין השנים 1982-1976. עבודה זו מציגה פנורמה עוצרת נשימה של מדריד, התולה את המבט מעל אחד הרחובות הסואנים ביותר של העיר. אופן הציור של גרסייה חותר תחת מגבלות הזמן והמקום ליצירת דימוי שאינו סטטי, דימוי אטמוספירי רווי מטען רגשי. במובן מסוים, אפשר לומר כי גרסייה מגייס את המציאות לצורך הציור, מעלים פרטים מתוכה על מנת לייצר שווה-ערך רגשי עבורה, בעוד רשף מגייס את הציור אל המציאות, מתעקש על תיאור מדוקדק שלה תוך חיפוש אחר אותו שבריר שנייה שבו הוא ממיר אותה.

מעבר לכך, אם אצל גרסיה העוצמה הרגשית היא תמצית העבודה, הרי שאצל רשף אפשר לזהות שוב ושוב התעקשות על נימה ישירה ולקונית לכאורה. כך, למשל, בעבודה שערים (2007-2003), שנראים בה שני פתחים המובילים לחלל של תא שירותים. גם במקרה זה החלל הפנימי נדמה חשוך מעט ומרבית האור המאפשר את העבודה בוקע מחלון נסתר. עוצמת העבודה היא בישירות הכמעט בוטה שלה. מעבר לבוטות המגולמת במושא העבודה, בולט בעבודה זו במיוחד טיפולו של רשף בחומריות הקירות, אריחי החרסינה, הכיור ומתגי החשמל. עבודה זו כבר אינה בגדר מחווה נוסטלגית לעולם שהיה, אלא שיר קינה ממשי וכואב לעולם עכשווי הנמצא בתהליך התפוררות וכליה.

התייחסות גם לכותרת עבודה זו חושפת כי לפחות חלק מעבודותיו של רשף נושאות סב-טקסט משמעותי, המרחיק מעבר להיבט המקומי שתואר לעיל. בחינת מושאי הציור של עבודות כגון הבית השני, שערים או אנא בכוח (2010), אשר כותרתן מתייחסת במובהק אל מורשת הדת היהודית, מבהירה ללא צל של ספק את היכרותו של רשף עם המשמעויות הגלויות והנסתרות של מילים אלו מצד אחד, ואת עמדתו המפוכחת ואולי אף קוראת תיגר ביחס אליהן, מצד שני. הצבת נוף אורבני, חילוני, יומיומי, אל מול מושג המתייחס לבית המקדש השני; הצבת תא שירותים וכיור אל מול המילה "שערים", הקשורה אף היא בבית המקדש (הראשון או השני); או הצבת נקניק חצי אכול אל מול המילים "אנא בכוח", הלקוחות מפיוט של תפילת שחרית לאחר פרשת הקורבנות - כל אלו גם יחד נקשרים לתחושת ריחוק, ריקון ואכזבה ביחס

לעולם מושגים וריטואלים זה.

נדמה כי השילוב המתקיים בעבודתו של רשף בין מסורת הציור הריאליסטי לבין ההחדרה של ממד נרטיבי ספציפי ומקומי ההולך ומתנסח עם השנים, הוביל את עבודתו המאוחרת למה שניתן לכנות ריאליזם עכשווי הטבול במפוכחות תרבותית ובביקורת עצמית.

 


 

 

 

 
Eran Reshef

Tel Aviv Museum of Art
June – August 2011

English Text
Hebrew Text