מצבים קיומיים

תמר בורר, הילה לולו-לין, עופר נחום, נורית עדיאל, אבי פיטשון, טל פרנק, מיקי קרצמן

גלריה קמרה אובסקורה, תל אביב

ינואר 1998

מצבים קיומיים - מצבים מסוימים מאוד של הוויה ותודעה. מצבים של מצוקה, מצבים של מלחמה, של כניעה, של מאבק, של קיום בקצה ההוויה.
טרנג'נדריות, מוטילציה עצמית או חיצונית, מצבים רגעיים או מתמשכים של היקבעות, של אובססיה, של קטטוניה רגשית או פיזית, הן רק מספר דוגמאות ברורות. רעש מנטלי, מהומה רגשית, כורח נפשי או גירוי עצבי, הם רק חלק מן המקדמים ההכרחיים, מן הכוחות המייצרים את אותם המצבים.
בחיבורו "ואן גוך פרומיתיאוס", מתייחס ז'ורז' בטאיי אל ואן גוך כאל מי ש"נמנה עם מתי מעט הנדירים, אשר בעולם השבוי ביציבות, בתרדמה, הגיעו לפתע ל"נקודת הרתיחה" האיומה, שבלעדיה כל דבר המבקש להמשיך ולהתקיים נהיה תפל, בלתי נסבל, וסופו שדועך. שכן ל"נקודת הרתיחה" הזאת יש משמעות לא רק עבור מי שהגיע אליה, אלא עבור כולם, גם אם טרם הבחינו בדבר הקושר את הגורל האנושי האכזר לקרינה, להתפרצות, ללהבה, ורק דרכם – לעוצמה".

העבודות המקובצות בתערוכה מהוות מבחינתי, רשת פתוחה, בהכרח בלתי מהימנה, למחשבה על צמד המילים מצבים קיומיים, בהקשרים כאלו או אחרים לאותה "נקודת רתיחה" אליה מתייחס בטאיי. פריזמת ההתיחסויות והפרשנויות השונות הנפרשת באמצעותן, נמתחת על המנעד הרחב שבין הפרטי והציבורי, הפיזי והנפשי, הפוליטי והתרבותי, וכל נקודות החפיפה והשזירה של אלו גם יחד.
במובן מסוים, עוסקת התערוכה גם במהותו של המבט.
מבט חסום מזוגג דומע מדמם מרצד נטרף מחפש אובד קרוע תלוש מותש.
המבט הנמתח מתוך העבודות מחד, ומבט הצופה, בריאקציה, מאידך.
סוגיית המבט נשזרת דרך העבודות השונות בתערוכה ומתפרשת כמסמן על, שהמסומן שלו הוא עצם ההוויה הקיומית עצמה. מסומן שהוא הממשי של לאקאן, ממש כשם שהוא הידע האחר, הטרוף או השמש, של בטאיי.

 

המקובלים רוקדים סלואו בסלון

אבי פיטשון

נפעלי העולם התאחדו: הצהרה בשם ניצולי העזובה הספקטקולרית
כשם שהפועלים הם אלה שנכפים לייצור ועיבוד חומרי הגלם, הנפעלים הם אלו שבמעמד כלכלי זה או אחר נכפים לחיות בסביבה אותה יוצר שוק העבדים. "נפעלים", מסמן חלוקה מעמדית שונה, שבאה בנוסף לחלוקה המעמדית הכלכלית. זוהי חלוקה שמתבססת לא על אנליזה מרכסיסטית, אלא על תודעה מיתולוגית. הנפעלים הם המעמד הנמוך המיתולוגי, במובן של גודל הפער בין הספקטרום החווייתי אותו הם חשים כאפשרי או זוכרים כהיסטורי , לבין גבולות המציאות כפי שהם מוגדרים ומאורגנים כאן ועכשיו.
בשיכוני החומר המת הניוטוניאני – סטליניסטי מתרוצצים נבאהוס בלייקיאניים, יהודים נודדים, גחליליות, מדוזות, צבאים וחלקיקים אלמנטריים: "נפעלים" – הפעולה מצוייה בקרבם, אבל בעולם אתאיסטי הפעולה הזאת שקופה, מחווה כה גדולה עד כי היא נתפסת כאוויר ריק. הסביבה הנעה באי-יציבות בין דו לתלת מימד, לא קולטת במחוגיה עדינות אפית שכזאת, והיא סופגת אותה לתוכה ללא השאר זכר. מדובר בסביבה במובנה הכוללני והחובק: החומרים הזרים שבאוויר, האפר סופג הניחוחות, נפולת החורים השחורים, רעל כסמל של סופיות, גבול מאובטח בזרקורים, כלבים וצלפים. המדרכות, האספלט, מכונות המגורים, ובהקשר היסטורי מקומי וספציפי: חינוך על ברכי הורי יום-כיפור: שבר נראטיבי והלם אידיאולוגי שמשלים את הסטת המבט מהמזרח הסוציאליסטי למערב, כמיתוס שהמציאות הישראלית עדיין לא חווה את האמת המרה שמאחוריו.
גדלנו ברגע של הפוגה בין מותו של אתוס ללידתו של חדש. המבט מערבה היה תמים, ראשוני, ובמובן זה לא באמת התחנכנו. לא גדלנו על מערכת סדורה, מובנית, עמוקה. בדרך זו הצלחנו להציל כמה חיישנים קריטיים מרמיסה חינוכית. שמרנו על היכולת לשמוע את ההד שבא מ"שם".
רגע ההפוגה הזה גרם לעבר להיטשטש, לאבד משמעת, סדר, היררכיה: הדים של מפא"י בארכיטקטורה ציבורית מונומנטלית ודומיננטית כשם שהנה דוממת. חוויתי את הארכיטקטורה הזו לא כקרבן, אלא מתוך מגע אך ורק עם הסמל שמאחוריה, עם המיתוס שהנכיחה במובן ההיידגריאני. במימד הסמלי אין טוב ורע, כל הסמלים יפים באותו אופן שבו כל מוסיקה היא בעצם שמחה. אצלי מדובר ברמות פתולוגיות: מקומות כמו מוזיאון ישראל, והקמפוס ברמת-אביב וגבעתיים, הו, גבעתיים! – מחזירים אותי לרחם. אני רגוע פצצות. חבל על הזמן. זה קורה גם במימדים מיתיים אחרים: מוזיאון ההיסטוריה הטבעית בלונדון, בתהודה מיידית יותר למפא"י אציין את הבאוהאוס התל-אביבי ואת גדרה. אלו הארכיטקטורות שהקיפו אותי כשפרצה מלחמת יום-כיפור. אני מקשר את מיתוס הבאוהאוס לצילומים שצילם אבא בהם נראית תל-אביב, בלי כוונה, באינסטינקט, כמו גל-חדש צרפתי. מודרניזם רענן, אופטימי, תמים, נטוע בפופולרי: אלביס. קרל מאי. טרזן. "פוזי" של אריק איינשטיין. ואז: האפלות, מקלטים. השואה כמו מתכת קפואה על העצם, כמו הריבוע הלבן המרחף שצעק על אמא כשפתחה את הדלת באפלולית, בנר הנשמה, אבא בצבא.
קצת אחר-כך: מסגרות הידע הראשוניות של קרוא וכתוב, חשבון, וגילוי הספרים – שפה שנשארת עומדת במקום אחד בלי לזוז! הפצצת הידע מפצה על הכל. בסקרנות המותחת את אבריה בחופש תנועה מלא לכל הכיוונים יש יותר מהד של מיתוס. יחד עם כל זאת מורגש העיקום שיוצרת המציאות במיתוס, כמו גרביטציה ואור. תענוג הדיעה שולב בהתקפי מחלה פסיכוסומטיים ומיני הפרעות. וגם, אני זוכר בבירור שבכתה ד'-ה' הייתי קיצוני סופר מעולה בכדורגל, הייתי חלוץ נשמה זני וקפריזי. היכולת הזו אבדה לי בן לילה.
קצת אחר-כך: להיטי שנות השמונים, המקובלים רוקדים סלואו בסלון, ואנחנו שתולים בתוך הבמבה, הביסלי, הטופי, הפח-אשפה, בולעים את גאוותנו, את כבודנו, מחפשים אחר מילימטר מרובע אחד שבו זה יהיה איך שלנו נדמה שזה אמור להיות, משתגעים משעמום ובדידות, המומים מאכזריות, טיפשות ואטימות הגוש החברתי. אני יושב בצד עם טייפ ריקורדר ומוסיקה שלי . אני משמיע את זה לאח הגדול של עורך המסיבה. אני יהיר, צודק, זועם, לוהט.
פתאום יש גבול למירוץ הידע, שמסומן, עם תחילת מיניות הנעורים, על ידי הבנות. בנוווווות!!! התוצאה היא היצמדות מתבצרת ל"ידע". עכשיו זו אידיאולוגיה. עכשיו יש לזה שם: רציונליות. הדבר היחיד שיפרוץ את המבצר הזה הוא שוק מערכתי, ובמלים אחרות לב שבור.
יש לי גם את הבלבול העדתי והמעמדי: יווני-סלובקי, אין עלינו בדיחות, אני לא אשכנזי ולא מזרחי, גדלתי על תרבות מערבית פופולרית ומסורת ככלי מאחד משפחתי, לחגוג כדי לשרוד. כסף היה חסר, אבל מעולם לא הוקנתה לי תחושה של עני או עשיר. גדלתי על קו התפר שבין נאות אפקה להדר-יוסף, "נווה חמציצים", איזור פראי וחסר דימוי עצמי.
אחר-כך, ברעננה, הייתי מהיחידים שגרו בבית משותף ולא בקוטג', אבל לא זה מה שהעסיק אותנו. היינו עסוקים במוסיקה, היינו שמו"צניקים, גיבשנו את השונות שלנו לכדי עמדה ביקורתית. אמיר נאבק נגד שטחיות, ערן תר אחר אותנטיות, אמת ופתיחות, אני התחלתי לרוץ על הסקאלה השמאלנית, תוך כדי שהדי יום-כיפור עולים שוב לשידור על גלי מלחמת לבנון. וקצת אחר-כך נשבר שבר הלב השבור ומבין ההריסות בקעו שורשי הזינוק אל מעבר לחלוקות שמאל-ימין, ובהמשך, טוב-רע. זינוק שתחנתו הראשונה היתה אנרכו-פציפיזם גולמי, רציונליסטי.
בנסותי להגדיר את הנפעלים כסוג חדש של מעמד, או לשבור את הדימוי הקיים של מבנה מעמדי, אין שמץ של גלוריפקציה עצמית או פרולטרית. בני מעמד הפועלים איתם אני מזדהה הם אלה שדומים לי. האחרים סולדים ממני ואני מצדי שומר מרחק. למרות זאת , אתמוך במאבקיהם נגד האויבים המשותפים, אלה שכופים יום-יום של הישרדות כלכלית, הישרדות מיתית, ושניהם יחד. כאן מתחברים גם המאבקים הפמיניסטיים, הג'נדריים והאקולוגיים: נשים, לסביות וגייז מכילים אחוז גבוה יותר של מופלים מיתולוגית. רעיון כדור הארץ החי הוא החזון המתקדם ביותר בדרך למהפיכה מיתולוגית: פתיחת כל סכרי החווייה.
השער, החלון, המפתח הוא תמיד ביד היחיד, ולכן גם הסיסמה "התאחדו" היא בדיחה: הנפעלים שונאים אחדות. הדבר שמאפיין נפעלים כמיעוט בלתי נראה הוא גאווה פצועה, המציאות כעלבון מתמיד לאינטיליגנציה. הוויה של גלות, זרות. האושר אינו מוגדר במונחים חומריים, ובמובן זה הנפעלים הם אנשים משיחיים. האושר הוא רגעי החסד בהם גבולות הממלכה האפורה מהבהבים וכבים. האושר הוא ידע. האושר הוא מפגש עם נפעל/ת אחר/ת: מישהו בא לבקר אותך בכלא, ואתה בכלל חשבת שאין לך קרובים.
הסביבה שלנו לא מילאה את הצרכים שלנו ברמות הבסיסיות ביותר ובתוך סוג של עזובה שהינה בלתי נראית במכ"ם המרכסיסטי, מכיוון שאינה עוני חומרי בצורתו הישירה ביותר: גג, מזון. זוהי עזובה של היסטוריה, עזובה של מרחב, עזובה של משמעות, עזובה של צורה. סביבה שהיא אולי יותר שביעה, אבל בשום פנים ואופן לא יותר נאורה מכל מקום אחר. במובנים מסויימים הפרברים הם סביבה נוקשה יותר מזו העירונית במובהק או הכפרית במובהק: קרתנות היי-טק המחזיקה בנאורות כבנוצות טווס, סמל-סטאטוס, אידיאולוגיה שהיא אליבי לכל סאבטקסט רצוי. איפור על פניה של גוויה. הפרברים הם המקומות שיותר מכל מקום אחר מעוקרים מאגדה.
המורדים הישירים בסביבת העזובה הספקטקולרית הם מיעוט בדיוק כמו בכל מקום אחר, בכל מעמד אחר: המינונים שונים, אבל השורה התחתונה בכל מקום היא שאין חופש. המורדים משתמשים כל אחד בשפתו, אבל המחווה הבסיסית זהה: זעם אקטרוברטי, קוממיות, שלילה, עימות, מרטיריות. אותו הדבר לגבי הקונפורמיסטים, גוף הממלכה האפורה. הם הרוב בכל מקום ובכל מעמד. יש יותר כוכבים בלי חיים מאשר עם. עם זאת, חשוב להדגיש שקיימת תנועה מתמדת וסוערת בין המחנות. אותו הדבר לגבי האיזורים הגבוליים של הנפעלות: הנסוגים מתוך בחילה, המורדים הפאסיביים, המשוגעים, החפרפרות, הגחליליות. בכל מקום, בכל מעמד.
החיבורים בין המוחצנים למופנמים שבין הנונקונפורמיסטים/נפעלים, בין המוחצנים לבין עצמם, בין המופנמים לבין עצמם, כלל שומעי הקולות ורואי המראות (ברעננה ובשדירות), הם נדירים. אבל כשהם מתרחשים, יש בהם תמיד את טעם הגדול מהחיים. התרחשותם היא תנאי הכרחי לכל שינוי במציאות.
רשימה זו נולדה מחיבור עם הדס, שגם גדלה ברעננה. שנינו נפעלים מופנמים במובן שפעילות כלפי חוץ מלווה בתפיסת המציאות, ה"חוץ", כטיוטה, מעבדת ניסויים פרימיטיבית ולא מהימנה. החומר לעולם יותר חמקמק מהרוח. האקשן האמיתי נמצא בפנים. ההשקה שלנו רפה, עדינה, שקופה, ובכל זאת מספיקה. הזדהות ללא מלים. השראה. במקרה אחד או שניים, סימביוזה. כמו נבגים, רפרוף סמוי של הד של רמז של רטיבות מספיק בכדי ליצור נביטה. ישבנו בקפה ומשהו בעט לי באיזה נוירון ואמרתי משהו על מצוקה ללא שם, על האין הנורא של נעורינו, והיא התלבשה על זה מיד והנה נולדו מלים מבעד לאבק, וככה אני אוהב שזה קורה.

 

back to top

 

 

 
Existential States

Camera Obscura Gallery
Tel Aviv