מירב הימן

אחות רחמנייה

גלריה בורוכוב, תל אביב

דצמבר 2000- ינואר 2001

הגלריה בבורוכוב, דצמבר 2000. במרכז החלל יושבת בחורה צעירה אל שולחן עבודה רחב עליו מוצבים מחשב, מסך, מקלדת, מדפסת, מצלמת וידאו קטנה ושאר ניירות עבודה.
מעבר לשולחן, על הקיר שבהמשך החלל, הכפלה של מסך המחשב המצוי בפעולה. על המסך, ועל הקיר באותה שעה, תחלופת דברים משתנה, צ'טינג אקראי אך לא בלתי מכוון, בין מאלפת אריות ונמרים לבין קופיף מחפש משמעות, למשל.
על קירות החלל סדרת תצלומי צבע מוגדלים, בהם נראים זוגות של אנשים במצבים שונים, אשר בכולם ניתן לאתר דמות נשית מסוימת החוזרת ומופיעה. זוהי מירב הימן. ילידת 1972, בוגרת המחלקה לצילום, בצלאל, 1998, חיה ועובדת בתל אביב.
במשך חודש ימים תשהה מירב הימן בחלל הגלריה בבורוכוב מידי יום ביומו. בין השעות 16 ועד 20 בערב, היא תשב במרכז החלל, אל השולחן, גבה אל היוצאים והנכנסים מן החלל, ותעסוק באופן רציף ומתמשך בצ'טינג אקראי עם שותפים מזדמנים מן הרשת. ההקרנה על הקיר שבקצה החלל תאפשר למבקרים בתערוכה לא רק להציץ מעבר לכתפה, אל עבר מסך המחשב שעל שולחן העבודה, אלא להיחשף למהלך הצ'טינג כולו בזמן אמת, הן כאינפורמציה מתפתחת ומשתנה והן כתמונה חיה.
סדרת התצלומים על קירות הגלריה הנוספים, היא של גברים ונשים עימם נפגשה הימן בעקבות צ'טינג קודמים. אלו הם גברים ונשים אותם הכירה ברשת באורח וירטואלי, באמצעות שמות בדויים, ואשר נעתרו לבקשתה להיפגש הלכה למעשה לצורך צילומים. במסגרת המפגשים הממשיים אשר ערכה עימם, ביימה הימן סיטואציות זוגיות אפשריות, אינטימיות, אולם לא בהכרח רומנטיות. היא נפגשה עימם לארוחה, לערב, לשהות משותפת. פעם במסעדה, פעם בדירה ריקה, פעם בביתה, תוך שהיא משחקת תפקידים שחוקים, משכפלת סטריאוטיפים לעוסים.
למעשה, התחקתה הימן במסגרת מפגשים אלו אחר דינמיקות אנושיות מוכרות. היא ביימה סצנות מלאכותיות, לעיתים אף מופרכות, המתמצתות רגעים מיתיים של זוגיות. אלא שבכל אחת מן הסצנות המשוכפלות מתקיים מימד של הסטה, של עיוות או של המרה. וכך, הדינמיקות האנושיות המיוצרות מוגבלות לזמן נתון, לאלמוניותן של הדמויות, ולהדגשה המובלעת של אלמנט האקראיות, הדרמה וההעזה מצד המשתתפים השונים בהפקה. אין במפגשים הללו תקווה לזוגיות. אין לנפגשים עבר, אף לא עתיד, קיימת רק החוויה. סיטואציה מוקצנת, אקסצנטרית, הבוחנת את מרווח הפער או העימות בין אנונימי לאינטימי, בין דמיון למציאות, בין טקסט לבין דימוי.
שם התערוכה, "אחות רחמנייה", הנו אחד מן השמות הבדויים בהם השתמשה הימן בהתקשרויותיה הוירטואליות ברשת. שם האוצר בחובו את מימד ההכלה של האחר, את מימד הטיפול, המסירות, החמלה והנתינה. אולם הימן משתמשת במימד זה כמעט כמו נקבת האלמנה השחורה. במהלך עבודתה היא טווה קורים, מייצרת רשת של הקשרים אפשריים, ומפתה את עובר האורח המקרי אל תוך עבודתה, כאשר קונטקסט האינטראקציה הבינאישית או תכליתה, גבולות האינטימיות הזוגית או מידת אמינותה, כל אלו אינם זוכים לאבחנה הכרתית מלאה.
עבודתה של מירב הימן אינה מתמצה בתצלום הסופי שבגמר כל מסלול ספציפי במהלך העבודה. היא כוללת בחינה מפוכחת של מערכות ההתקשרות האנושית, הוירטואליות והממשיות, הטקסטואליות וההיפר טקסטואליות, החושיות והחזותיות. היא עוסקת במציאות וירטואלית, ואולי בוירטואליה מציאותית, מהפכת את הקישור הלוגי הקיים בין השתיים, ומנסחת בתוך כך אמירה מחודדת ונוקבת על הוויה ותקשורת אנושית בתחילת האלף השלישי.

 

 

 
Meirav Heiman

Sister of Mercy

Borochov Gallery
Tel Aviv

English Text
Hebrew Text