אורה כהן

עם הפנים משם

גלריה בורוכוב, תל אביב

אוקטובר 1998

שלושה תצלומי דיוקן ישנים, מוגדלים, תלויים בקצה חלל הגלריה המוארך, מוגבהים וחולשים עליו. מתוכם, ובגובה נמוך יותר, כמו נפרש החוצה או מנסה להתנקז חזרה פנימה, רצף תצלומים בגודל קטן הרבה יותר. רצף מחזורי, רפטטיבי, לחוץ, העוטף-מקיף בפס דק את קירות הגלריה.

בחלקו האחר של החלל, טקסט. סיפור בגוף ראשון, אשר אינו מקיים, באופן ישיר או עקיף, יחסי זהות עם התצלומים, אלא מהווה אלמנט נוסף, ורבלי, בחלל של דימויים חזותיים.

"עם הפנים משם", תערוכת היחיד הראשונה של אורה כהן, ילידת עכו, בת 32, החיה ויוצרת בתל אביב, פורשת בפני הצופה את מורכבות הניסיון לייצג, לייצר או לקבע הגדרת זהות ברורה ומובחנת. הגדרה המקפלת בתוכה, כמובן מאליו, הכרעות הנוגעות למיקום עדתי, חברתי, נשי ואישי.

בהצבה פשוטה ומינימלית בחלל הגלריה, מזדככת מורכבות עמדתה, עמדה של אישה צעירה המתנהלת בין מספר מערכות חיים והגדרה, הבוחנת עצמה אל מודל נשי קיים ודומיננטי של נשים מבוגרות יותר במשפחתה, אל מול הוויה פרטית מתפתחת ומשתנה, ואל מול הקשרים רחבים יותר של זמן ושל מקום מתחלפים.

למעשה, בנויה התערוכה כסביבה אשר לה מרכז כובד סימבולי, מחד - תצלומי הדיוקן הישנים של שלוש הנשים אשר גידלוה (הסבתא, הדודה והאם), המוצבים כסמן התיחסות ראשי, ומרכז כובד עקרוני, מאידך - רצף התצלומים המחזורי בו נראית כהן שקועה בתהליך מונוטוני, אובססיבי, אפילו אגרסיבי, של שטיפת הפנים, חזור ושטוף, במים הנוטפים ונקוים בקערת מתכת ישנה.

כהן מבצעת מעשה, פעולה. הפרשנות למעשה, לפעולה, אינה סגורה. אינה חדה.

אפשר שתהליך זה של טיהור עצמי מהווה ניסיון למחיקה של העבר. של ההסטורי, של המולד, של כל מה שאינו נתון לבחירה. ניסיון להתרחק, להפרד, להתבדל ולכונן זהות נפרדת, אוטונומית, חדשה.

אפשר גם שהוא מהווה ניסיון להעלמה של ההווה. העלמה, מתוך שאיפה להדחקה וביטול ורמיסה של כל מה שאינו מתישב עם המוכר והמצופה.

אבל אפשר גם שתהליך זה של טיהור, איננו עצמי כלל וכלל. אפשר שהוא הניסיון לשטוף את כל ההבדלים. לגשר בין העולמות. לפתוח את הדלתות הנעולות. לייצר מקום המאפשר את אותו פיצול בסיסי בין זהויות, בין כמיהות, ובעיקר, בין אופציות של פעולה בעולם.

ואם כך, הרי שההתחמקות מן הצורך לבחור, אי היכולת לבצע רדוקציה ולכונן זהות אחת ברורה, היא גם הכוח. הכוח שבריבוי, הכוח שבסרוב

 

הסיפור המלא, מאת אורה כהן

לא יודעת מה לקח אותי לשם בלילה ההוא. יגאל ואח שלי הסכימו לבוא איתי רק בכדי שלא אספר בשכונה שהם פחדנים ובתנאי שהם נשארים ליד הנדנדה הגדולה ומחכים לי שם למקרה שמשהו רע קורה.

אני הסכמתי, ופחדתי. אפילו פנס לא לקחתי איתי בכדי שלא יבחין באור הקטן וימצא אותי.

הגוף שלי רעד, כל צעד נעשה בחשש לצעד הבא. פחדתי שרשרוש צעדי על מחטי האורן היבשים יסגיר אותי, ניסיתי לדרוך בשקט, מה שהגביר בי את הפחד.

בכל אחד מעצי האקליפטוס יכולתי להרגיש אותו, יכולתי להמר ששם הוא נמצא. האמת היא שאף אחד עוד לא ראה אותו, רק דיברו עליו והזהירו מפניו שגם אם נראה נברח, ולעולם לא להתקרב אליו הביתה כי כבר קרו מקרים שנעלמו ילדים מהשכונה ולא חזרו יותר.

לפני שסללו את הכביש דרך ה"לייבות" לא היתה שום דרך אחרת להגיע הביתה מבית הספר אלא רק דרך הבית שלו ובכל פעם שהגענו לשם כל ילד עבר בנפרד ובריצה מהירה עד שהגיע לאיזור בטוח וזה שאם אחד מאיתנו יתפס השאר ירוצו ויזעיקו עזרה. עד שההורים שלנו הלכו לשיקום שכונות ונלחמו שיסללו את הכביש החדש דרך משפחת לייבה.

פתאום הבחנתי בתנועה. את יגאל ואח שלי כבר לא שמעתי ובטח לא ראיתי. הלה שלי קפא במקום. כן. עכשיו אני בטוחה שהוא כאן מאחר שהבחנתי בדמות מאחורי האקליפטוס הגדול וגם רעש הצעדים על מחטי האורן כבר לא היה שלי.

הרגשתי איך כדוריות הריר שלי מתפוצצות לי בפה ומעין זרם חשמל עבר לי בפנים. הוי אלוהים, בבקשה, אם אתה אוהב אותי תציל אותי, בסך הכל אני בסדר. לפעמים לא אבל זה רק בגלל שאני שומרת על האחים שלי ולא מרשה לשום ילד שבעולם שירביץ להם. למה אני לא יכולה להיות ילדה כמו שאמא רוצה, כל הזמן היא אומרת: "למה את לא כמו שרונה ורחל וסיגל וחווה תראי איך הן משחקות רק במשחקים של בנות ואת... מה יהיה איתך, אה?" אני מבטיחה, אני מבטיחה לשחק בגומי, חבל, קלאס, אפילו לסרוג אני אלמד, כל מה שירצו רק שמישהו יעזור לי לצאת מכאן.

הפחד קיבע אותי לאדמה, לא יכולתי לזוז ונהיה לי קר.

"ילד מה אתה עושה פה בשעה כזאת, אה?" הקול שלו היה עבה מהאקליפטוס שמאחוריו עמדתי. "תענה..." המשיך ותפס בחוזקה את צווארון חולצת הפלאנל המשובצת שאהבתי. הרגשתי איך השתן שלי יורד לאט לאט דרך הג'ינס, מחמם לי את הרגליים ומרטיב את מחטי האורן היבשים שהפיצו ריח מחניק. המילים לא יצאו לי. רק רציתי לתקן בפעם המיליון שאני ילדה ולא ילד, ולא הצלחתי. "ילד תענה!" הוא צרח, האויר שיצא לו מהפה נהדף בעורפי. הרגשתי איך הגוף המוצק שלו דובק בגופי שלי. פחדתי לראות לו את הפנים.

רציתי לבכות ולא יכולתי, פחדתי לבכות.

עד היום אני לא יודעת מאין בא הכוח הזה להתנתק ממנו, מהגוף שלו, ולברוח. הכרתי כל אקליפטוס ביער הזה והתחלתי לרוץ במעלה הגבעה, רעש מחטי האורן כבר לא הפחיד אותי. ידעתי שאני חייבת עכשיו לתת את כל הכוח. שמעתי את נשימותיו הכבדות אחריי, המכנסיים נדבקו לרגליי שהתקררו מן השתן והרגישו כמו קרשים שרצים.

הגעתי לברזייה הגדולה שעשויה מבטון והסתתרתי מאחוריה. כל הגוף שלי נשם בכבדות, ידיי שרעדו בדקו את הרטיבות במכנסיים הקרים. התביישתי ופחדתי, התביישתי ופחדתי. מידי פעם הצצתי מעבר לבטון לבדוק אם הוא בעקבותי עדיין או שמא הוא יפתיע אותי מאחור.

כל כך קיוויתי שיגאל ואח שלי שומעים אותי ובאים לעזרתי. פחדתי לקרוא או לשרוק לעברם כדי שלא אסגיר את מקום מחבואי.

ואז הוא הופיע. מבין הברזים דרך העצים ראיתי אותו, אבל לא ממש את הפנים שלו גם בגלל שהוא היה רחוק, גם בגלל הלילה, ולדעתי גם בגלל שפחדתי לראות. בגדיו היו שחורים או כהים, צמודים לגוף, לא יכולתי לקבוע גובה או רוחב ברגעים אלה, זה גם לא עניין אותי, נגעלתי מהמחשבה שהגוף הזה דבק בגופי לפני דקות אחדות ונבהלתי נורא. הוא התקדם לעבר הברזייה לאט ובשקט כמו צייד צבאים העושה צעדיו בדייקנות ובמקצועיות כדי שהחיה לא תרגיש בו. אני התנשמתי עדיין בכבדות אך ניסיתי לבלוע ולהשתיק את נשימותיי.

"בויינה הילד... איפה אתה? ילד צא החוצה אם לא אני אזיין אותך!" הוא צרח בכעס. דמיינתי איך הפנים שלו מתנפחות ומאדימות מעצבנות. בטח זה לא הזמן להגיד שאני בעצם ילדה ולא ילד, וזאת הפעם הראשונה בחיי שאני לא רוצה לתקן.

"ילד..." אמר הפעם ברוך ערמומי "בוא ני אקח אותך הבייתה..." והתקרב עוד יותר ועוד יותר עד שידעתי שעכשיו זה הזמן, לא יהיה זמן טוב יותר, עכשיו אבל עכשיו... וברחתי! רצתי ורצתי ורצתי, האקליפטוסים חלפו מול עיניי כמו עמודי חשמל שזזים במהירות כשנוסעים בכביש המהיר מחיפה לתל אביב רק שכאן לא היו עוד מכוניות והאקליפטוסים לא האירו.

הגוף שלי נהייה קל ונע מעצמו בירידה, שרירי הלחיים שלי עלו וירדו בקצב אחיד כמו שחוטפים בקרב איגרוף ישר בפנים שוב, ושוב, ושוב, ושוב.

הם לא היו שם. לא יגאל ולא אח שלי. שום נפש חיה.

המשכתי לרוץ והסתכלתי תוך כדי אחורה לבדוק את הפער ביני לבינו, גם הוא כבר לא היה או שלא ראיתי אותו וכל מה שרציתי ברגע שראיתי את גגות הבתים בקצה היער היה לשכב על הגב לתופף על הבטן ולסדר את הנשימות שלי.

ריח תה הנענע של משפחת שושן שישבה נינוחה בחצר התערבב לי עם ריח השתן שלי והתקפי הפחד המיוזעים. הגברת שושן הסתכלה בי בעיניים בוחנות על שיצאתי מהיער החשוך. אני הצצתי שוב אחורה, החזרתי לה חיוך מאולץ ומבוייש והמשכתי עד תל אביב דרך שוק הכרמל.

בשעות מאוחרות כאלה שאני חוזרת הביתה אני תמיד מסתובבת אחורה עוד פעם אחת, בודקת שהאיש השחור לא בא מעכו לחפש אותי כאן. ואז אני נכנסת למקלחת ושוטפת מגופי את השתן הדביק.

 

 

 
Ora Cohen

From there

Borochov Gallery
Tel Aviv

 
Hebrew Text