showtime

ג'נט קארדיף, נעמה צבר, אלונה רודה

מוזיאון תל אביב לאמנות, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו

אוגוסט – נובמבר 2013


הנטייה למדר את החושים השונים אל תוך קטגוריות מובהקות ונבדלות של ייצור אמנותי היא מורשת היסטורית ותיקה, שהאמנות המודרנית והעכשווית מבקשת להתמודד עמה באופן ביקורתי. החדרת אלמנט הסאונד לתוך שדה האמנות החזותית נבחנה באופנים שונים לאורך המאה העשרים–החל באמנים הקשורים בתנועות הדאדא והסוריאליזם בתחילת המאה, עבור דרך עבודתו פורצת הדרך של ג'ון קייג' במחציתה כמו גם עבודתם של אמני תנועת "פלוקסוס" ואמנים מושגיים בני אותה תקופה, וכלה בטווח רחב של אמנים ויוצרים עכשוויים המשלבים סאונד ביצירתם באופנים שונים מאז עשוריה המאוחרים ועד היום. בתוך כך ניתן לעמוד שוב ושוב על תנועות אמנות, קבוצות ויחידים המבקשים לחתור תחת גבולות מוגדרים, נראים ובלתי נראים, למוסס התנגדויות מובנות, לייצר תוצרים עצמאיים ולהפוך את הצופה גם למאזין, לחוקר ולשותף פעיל.
תערוכה זו מתמקדת בעבודות שיש בהן מרכיב דומיננטי של סאונד, ולו ברמת הפוטנציאל, אולם כזה הבא לידי ביטוי באופן חזותי במרחב – כלומר עבודות המתייחסות לסאונד כאל חומר נוכח בחלל. התערוכה אינה עוסקת בסאונד אבסטרקטי – לא בעבודות המתחקות אחר סאונד הבוקע מן המבנה האדריכלי עצמו, ואף לא בעבודות העושות שימוש בקולות או ברעשים קיימים, שנלכדו באתרים אחרים ויובאו אל חלל התצוגה, אלא באופן בו סאונד מהווה חלק אינטגרלי מעבודת האמנות, בוקע מתוכה, באמצעותה, מפרק את החלל הנראה לעין ויוצר חללים פנימיים, זמניים, כמעין אדריכלות סמויה. במובן זה העבודות אינן שייכות לקטגוריה של "אמנות סאונד" המתהווה בשנים האחרונות, או של אמנות הבוחנת אדריכלות ככלי נגינה או כתיבת תהודה אלא בעבודות אמנות מבוססות סאונד,העושות שימוש מושכל בחללי התצוגה. בהמשך לכך נעשה בעבודות שימוש ביצירות מוזיקליות מלאות ולא בסאונד פרגמנטרי או אבסטרקטי – דבר הקשור עמוקות גם אל התייחסותן לסיטואציה של מופע.
העבודות בתערוכה מציעות חוויה גופנית, חושית, אשר הסאונד הוא המרכיב המרכזי המבנה אותה. תנועת הצופה בחלל מוכתבת על ידי הימשכותו או רתיעתו מוויברציה מסוימת, מגל של קול, משדה כזה או אחר של סאונד. זהו מהלך של גילוי וחשיפה, של היטמעות אל תוך חלל שאינו מסומן פיזית בהכרח אך מתקיים באמצעות גלי הקול וקירות הסאונד הווירטואליים הנוצרים בתוכו. באופן זה נטען חלל התצוגה הסטטי בתנועה דינמית, במשך, בהתפתחות, וחווית הצפייה בעבודות היא חוויה בה  ההקשבה אינה משנית להתבוננות אלא מקדימה וכמו מאפשרת אותה.
בהקשר זה מעניין להזכיר את האבחנה שטבע רולאן בארת בספרו The Responsibility of Forms , שלפיה השמיעה הנה פעולה פיזיולוגית, בעוד ההקשבה הנה מהלך מודע, מעשה תלוי מחשבה והכרעה. בספרו Listening , מתייחס ז'אן לוק ננסי להקשבה כאל תהליך של היות בעולם. ההקשבה, הוא טוען, מחוללת הפרדה ראשונית בין פנים לחוץ. במסגרתה תהודת הסאונד בחלל, הרזוננס שלו, מייצרים את הגוף הפרטי כפְנים יחסי. ההקשבה מעוררת יחס של הגוף אל עצמו, ומהווה אופן של חקירה ולא מצב של קליטה. בכך, היא בגדר כוח ראשוני הקודם לשפה ומהווה חלק מהותי מתהליך של היות סובייקט בעולם.
בד בבד, עוסקות העבודות בתערוכה, כל אחת בדרכה, בהחדרת אלמנט הזמן אל המרחב ובסיטואציית המופע, תוך פירוק מרחבי, קונספטואלי ופיזי שלו בחלל. לכל אחת מן העבודות הקשר תרבותי ברור, ממנו היא שואבת, אליו היא מתייחסת, ואותו היא מפרקת. בתוך כך נבחנים, נמתחים, משובשים, מפורקים או נשללים היחסים הדיכוטומיים המ?כרים בין צופה ונצפה, בין קהל ובמה, בין מופע והפסקה, בין אובייקט ופעולה ; מהלך המייצר לא רק חוויה אסתטית ומרחבית ספציפית אלא אף מניע מומנט פוליטי מסוים ומחולל דמוקרטיזציה של חלל התצוגה.
שם התערוכה מתייחס לאותו רגע מכריע שלפני תחילת מופע. רגע בו החושים מכויילים, הריכוז גבוה, הגוף דרוך, ההתרגשות מבצבצת ועולה. רגע ממוקד של שקט לפני הסערה. זהו שם שלקוח מעולם אמנויות הבמה, ובמידה רבה מרוקן בהקשר התערוכה.

 

ג'נט קארדיף
מוטט בארבעים חלקים

עבודתה של האמנית הקנדית ג'נט קארדיף מושתתת על ביצוע מחודש ליצירתו של תומאס טאליס, Spem in Alium , משנת 1573. העבודה מורכבת מארבעים רמקולים המשמיעים את היצירה הנודעת ואשר מסודרים במערך אליפטי בחלל שאין בו למעשה דבר מלבדם. המוטט ערוך לשמונה מקהלות של חמישה קולות: סופרן, אלט, טנור, בריטון ובס. בעקבות קול אחד מהמקהלה הראשונה, קולות נוספים מצטרפים ומחקים אותו, וכל אחד מהם דומם בתורו כשהמוסיקה נעה בין שמונה המקהלות. כל ארבעים הקולות משתתפים יחד במשך מספר תיבות, ואז מערך הפתיחה מתהפך כשהמוסיקה עוברת ממקהלה מספר שמונה למקהלה מספר אחת.
אופן פיזור הרמקולים בחלל והעובדה כי כל אחד מן הקולות השרים את היצירה הוקלט עבור עבודה זו בנפרד, מייצרים שדה תלת ממדי של סאונד במסגרתו יכול הצופה לבחור אם להתמקד בקול ספציפי זה או אחר או להתמקם במרכז החלל ולשמוע את המקהלה כולה. התוצאה היא מבנה פוליפוני המציע פירוק של היחס המרחבי המקובל בהאזנה למוסיקה בכלל, ולמוסיקה קלאסית בפרט. בניגוד לתבנית ההאזנה הנורמטיבית בקתדרלה או באולם קונצרטים, המיועדים מבחינה אקוסטית לכוון את הקולות השונים אל מרכז החלל, בעבודה זו אין זה החלל שמכוון את הסאונד אלא הסאונד הוא הבונה את החלל, מגדיר אתו.
"מוטט" הוא שם המיועד לתיאור קומפוזיציות מוזיקליות ווקליות שונות, והוא נגזר, ככל הנראה, מן המילה הלטינית movere , שמשמעותה, לנוע או להניע. השם מתאר את תנועת הקולות בחלל, זה אל מול, לצד או כנגד זה. עבודתה של קארדיף מעניקה משנה תוקף לממד התנועה של הקולות, עד כי הצופה יכול ממש לחוש אותה מתרחשת בחלל. אולם למעשה, מאחר והקולות מופיעים ונעלמים, נובעים ומפסיקים מתוך הרמקולים באופן לא צפוי, תנועת הצופה בחלל אינה מצליחה להתקיים בהתאמה אליהם. לצופה אין כל יכולת לצפות מראש מאיזה כיוון יעלה הקול הבא, גם אם הוא מכיר היטב את היצירה, וכך, ישנו ממד של הפתעה מתמשכת ותחושה של מרוץ או מרדף אחר רגע של אינטימיות עם קול נכסף.
העבודה מעלה שאלות פסיכולוגיות לגבי המתח בין נוכחות אנושית, החסרה במידה רבה בחלל התצוגה, או בתרבות הטכנולוגית העכשווית, לבין קשר ואינטימיות בין-אישית, הנוצרים בכל אופן ביחס לקולות השרים. למעשה, העבודה מציעה אינדיווידואציה של הקולות השרים, אך גם של הצופים. לא זו בלבד שכל קול הוקלט בנפרד, אלא שכל צופה יכול לבחור במסלול הצפייה וההאזנה המועדף עליו - מסלול שגם יכול להשתנות בכניסתו הבאה למרחב. וכך, קולות נטולי גוף מצד אחד, וגופים נטולי אחיזה במרחב, מצד אחר, חוברים לחוויה אינטימית שכולה מושתתת סאונד.

 

נעמה צבר
התפשטות (אופוס 2), 2013

עבודתה של נעמה צבר היא מיצב מותאם לחלל, הבנוי מקירות פנימיים מנותקים, עצמאיים, המפוזרים במרחב. אל תוך כל אחד מן הקירות מוטמע חלק אחר מציוד במה מוזיקלי, כאשר צִדו המגביר של אותו חלק פונה אל הצד הפנימי, החלול, של הקיר. כמו חדר שהתפרק לרכיביו, מפוזרים הקירות בחלל התצוגה, נדמים כצפים בו, מוגבהים מן הרצפה, בעודם נתמכים על ידי אובייקטים יומיומיים כגון מגברים, רמקולים, מוניטורים, עגלות דולי, ארגזי בירה וכדומה. כל אחד מן הקירות מתפקד הן כפסל עצמאי והן כאמצעי הגברה שימושי, ומהדהד, בעת הפעלה, סאונד עמום אשר בוקע מן החלל הפנימי שלו – סאונד שהוא תולדה של פעולה מוזיקלית המתרחשת במרחק, אולי אפילו במנותק ממנו. נוסף על כך, קיימים בחלל שני עמודים תומכים שמתברר כי הם תלויים על בלימה, אחוזים בפנסי תאורה, מפיצים את אלומת האור שלהם פנימה, אל תוכם.
האובייקטים הפיסוליים בחלל מתייחסים לאדריכלות הנתונה אך גם חורגים ממנה, מייצרים בה הסטה, פוערים בה אפשרות חדשה. העמודים הצפים מהדהדים את העמודים האדריכליים המצויים בבסיס המבנה הקיים, ואילו נוכחותם של הקירות הצפים מהדהדת את קירות חלל הקובייה הלבנה – מושג שעבר תהליך של ריקון ונותר כיום כמעטפת ריקה. התחושה היא לא רק של חלל שעבר דה-קונסטרוקציה מבנית, אלא בעיקר של חלל שעבר טרנספורמציה רעיונית. תחושת השבר, הפירוק, מייצרת אפשרות לחוויה תודעתית וגופנית חדשה. תנועת הצופה בין האובייקטים בחלל הופכת למציצנית משהו, כזו התרה אחר מרחבים תחומים ופינות חבויות, ובמהלכה נבנים ומתפרקים חליפות, מרחבית ופסיכולוגית כאחד, אזורים אינטימיים, ספציפיים עד מאוד.
החלל הפיסולי שנוצר משקף בה בעת חלל תצוגה וחלל מופע. האובייקטים הפיסוליים משלבים בין מה שבונה בעיקרון חלל ובין מה שמאפשר בעיקרון סאונד באופן כזה שהאלמנטים תומכים זה בזה, אך גם מייצרים מגבלה – עיקרון חוזר בעבודותיה של צבר. העבודה מייצרת מתח קונספטואלי מתמיד בין ממד הכליאה וההחנקה של הסאונד בתוך הקירות לבין הממד המשתלח והמתפרץ שלו אל מרחב התצוגה. הסאונד, המופנה לתוך פנים הקיר, מוגבר עקרונית אל מקום כלוא ולא נגיש, אך נועד לפעפע החוצה, להתפשט ולהתרחב בחלל.
שם העבודה, התפשטות (אופוס 2), על כפל המשמעות שלו, מתייחס להיבט המרחבי של העבודה, לחלל התחום שבתוך תהליך הפירוק המבני והרעיוני מתפשט ומתרבה. כמו כן השם נקשר להיבט האמנותי, שבמסגרתו נוצרים שיתופי פעולה מגוונים בין האמנית ובין מוזיקאים שונים המשתתפים בהפעלת העבודה במשך כל תקופת הצגתה. השם מתייחס גם להיבט האישי, האינטימי, שבו הפרפורמר והצופה מצויים במצב פוטנציאלי של קרבה יתרה, בחינה הדדית, חשיפה רגשית או שותפות אפשרית. באופן זה העבודה מאפשרת התבודדות של כל פרפורמר עם הקיר, כלי הנגינה או המיקרופון שלו, אך גם יחסים הדדיים העשויים להירקם בין הפרפורמרים השונים. מבטים מצטלבים לרגע, חולפים, נתקלים בקיר ומוחזרים במסגרת שיתופי הפעולה האמנותיים.
בעת הפעלת העבודה – דבר אשר יתרחש אחת לשבוע בשעה שהאמנית ומוזיקאים נוספים יופיעו עליה – יווצר מצב אקוסטי שבו לכל קיר יש ממד כפול, פנימי וחיצוני, קדמי ואחורי. עמידה מן הצד החלק של הקיר מאפשרת שמיעה חלקית בלבד. הסאונד המגיע הנו עמום מעט, מפוזר. מן הצד השני לעומת זאת, הוא פורץ, משתלח באופן משוחרר. באופן זה נוצרים במרחב חללי סאונד ספציפיים, תחומים, גם אם בלתי נראים. במהלך שיטוטו של הצופה בין האובייקטים בחלל הוא נחשף אליהם, לומד את טיבם לא באמצעות ראייה אלא באמצעות שמיעה או תחושה פיזית בלבד, ללא יכולת לצפות מראש את מיקומם או את גבולם. חוויה חושית שונה. כך, באמצעות סאונד בלבד, מצליחה צבר לייצר יחסים של פנים וחוץ במרחב חסר דפנות, חסר גבולות.

האמנית ומוזיקאים שונים הופיעו על העבודה בכל יום חמישי, בשעה 20:30, לאורך כל תקופת התצוגה.
בין המוזיקאים המשתתפים בפרויקט:  רם אוריון, תמר אפק, גילברט ברויד, מאיה דוניץ, בן דרוסינסקי, אור זובלסקי, אבישג כהן רודריגז, גמליאל סספורטס, נטע פולטורק, זואי פולנסקי, רועי פרייליך, נעמה צבר, אדם שפלן, ירון שראל ועוד.
למידע נוסף וללינקים לתיעוד המופעים : www.showtime.tamuseum.org.il

 

אלונה רודה
לא יום ולא לילה, 2013

עבודתה של אלונה רודה נבנתה במיוחד לחלל שבו היא מוצבת, הקומה התחתונה בביתן התצוגה. עם הכניסה לחלל המוחשך נגלית לעיני הצופה במת עץ רחבה משובצת פורמייקה לבנה ועץ טבעי. אט-אט מתבהרת התמונה ונחשפת העבודה. על וילון קפלים עשוי בד רפלקטיבי הממוקם בקצה הרחוק של הבמה מוקרנים מעברי צבע משתנים, בוהקים. מרמקולים המוטמעים ברצפת הבמה, בוקעת מוזיקה נמוכה מבחינה טונאלית, המסונכרנת עם שינויי התאורה. בשלב מסוים על הצופה להכריע אם הבמה היא אובייקט פיסולי עצמאי, או אמצעי תצוגה ; אם לעלות עליה, לחקור את פוטנציאל הצפייה שהיא מציעה, או להישאר ולעמוד לפניה, להתבונן על תמונת החלל המשתנה. ההתלבטות ביחס לסוגיית העלייה לבמה, השינויים המדויקים במעברי התאורה והתפתחות היצירה המוזיקלית מלבים כולם תחושה של התכוונות לקראת מופע. אלא שעם סיום היצירה המוזיקלית החלל נותר דומם, מרוקן, מואר באור עבודה חלש , לבן.
המוזיקה המתנגנת היא עיבוד עכשווי ליצירה גימנופדי #1, מ-1888, של המלחין המודרני הפופולרי אריק סאטי (Satie ).זהו ביצוע בט??ה, כלי הנשיפה בעל הצלילים הנמוכים ביותר, ליצירה שנכתבה במקור לפסנתר בלבד. באמצעות העיבוד לטובה נוצרת טרנספורמציה של צלילי הקלידים לצלילים של כלי נשיפה. מעבר לכך, באמצעות העריכה, נוצר מצב דיסוננסי שבו נשמעים לכאורה אקורדים של טובה, כלי המאפשר בפועל רק הפקה של צלילים יחידאיים. התוצאה הנה הרמונית ודיסהרמונית בעת ובעונה אחת, כזו ההופכת את המוכר למוזר ומייצרת ממד פנטסטי, בלתי אפשרי לכאורה.
סיקוונס התאורה והמוזיקה אינו אורך יותר ממספר דקות, וזמן ההמתנה לתחילת הסיקוונס הבא הנו משמעותי, שכן הוא מנהל דיאלוג הופכי עם היצירה עצמה, בה גם השקט הוא מוזיקלי, קולי. החדרת אלמנט הזמן, המשך, אל המרחב מחוללת בו טרנספורמציה. רגע אחד החלל נדמה כמרתף נטוש, באחר כאולם אירועים ספקטקולרי, וברגע נוסף – כאולם תצוגה מופרך שבו מוצג דגם של מבנה אדריכלי השואב מן הפרתנון. למעשה, העבודה כולה נדמית מרשימה, סוחפת, מפתה, אך המבנה הייחודי שלה אינו מאפשר קתרזיס. היא יכולה להימשך לנצח או להיפסק בבת אחת, ללא כל אינדיקציה ברורה. בכך היא מחוללת ריקון בפועל של הרגלים, אמות מידה ומושגים מוכרים, חותרת תחת מבניות המופע הקבועה, מייצרת מתח, ציפייה, שמתפוגגים באבחת אור חדה.
מבחינות רבות, ניתן לקרוא את העבודה כעוסקת בבחינת מושג הייצוג עצמו. השארת אפרטוס התצוגה חשוף, העובדה שהעבודה נדמית בה בעת למקֵט אדריכלי ולאולם אירועים ספקטקולארי, שהצופה יכול לעקוף את הבמה, לנוע פנימה לעומק החלל, להיכנס לאזור התחום מאחורי הווילון המצוי מחוץ לגבול הראייה – כל אלו מייצרים הגחכה של פאתוס התצוגה.
כותרת העבודה, לא יום ולא לילה, מייצרת מצב של שלילה, מצב ביניים החומק מהגדרה. מצב זמני התלוי על בלימה. באותו אופן חלל העבודה מייצר כעין חלל הטרוטופי תחום, מובחן, המצוי מחוץ לחוק, מחוץ לזמן. זהו חלל המייצר השהייה וכמיהה שאינה באה על סיפוקה. אולם מעבר למשמעות המילולית הגלומה בכותרת, היא מטעינה את העבודה בהיבט נוסף, היבט מיסטי המושתת על הבלתי נשלט. מקורו של הביטוי "לא יום ולא לילה" הוא בנבואת זכריה והוא מוכר בעיקר בזכות הפיוט "ובכן בחצי הלילה" המופיע בסיום ההגדה של פסח. הפיוט מתאר יום אשר יחרוג מסדרי הטבע, יום בו יאיר האור בחשכת הלילה. הכוונה בתיאור היא לאחרית הימים, למצב בו לא יהיו עוד ימים, לא יהיו עוד לילות, מצב בו הזמן יחרוג מהזמן. מצב קוסמי אחר לחלוטין. גאולה.


back to top

 

showtime

The Tel Aviv Museum of Art, Helena Rubinstein Pavilion for Contemporary Art

English Text
Hebrew Text
Online Catalogue