טלי אמיתי-טביב

ספריות

הגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת תל אביב

נובמבר 2001- ינואר 2002

באוקטובר 2000 נסעה טלי אמיתי-טביב לבריטניה, לבקר בעיר האוניברסיטאית העתיקה אוקספורד. לא היה זה ביקור תיירות רגיל, אף לא נסיעת עבודה פשוטה. אמיתי-טביב, אשר לא קראה באופן שוטף עד גיל עשרים ורק בגיל מבוגר יותר אובחנה כדיסלקטית, נסעה לאוקספורד על מנת לסגור מעגל ; על מנת להתעמת ולהתמודד עם אותו מושא תשוקה שמאז ומעולם היווה את כוח האיום - אך גם המשיכה - המשמעותי ביותר בחייה: הספרייה (1).

היתה זו נסיעה מתואמת היטב, שבמסגרתה ביקרה אמיתי-טביב ביותר מ- 15 ספריות שונות - מן הספרייה הותיקה ביותר, זו של Merton College שהוקמה בראשית המאה ה- 13, ועד לספריות צעירות יותר דוגמת אלו של Mansfield College או של Harris Manchester College , שנבנו בסוף המאה ה- 19 - ובכולן צילמה ; צילמה את תחושת ההוד, ההדר והקדושה. את החללים המואפלים משהו, את הדקורציות המוזהבות, את כריכות העור המהוהות. את הספרים שאליהם נשאה את נפשה.

אין ספק, אם כך, כי טלי אמיתי-טביב הגיעה לפרוייקט צילום הספריות מתוך מניעים ביוגראפיים מובהקים. אולם מהלך עבודתה לאורך הפרוייקט ולקראת התצוגה חילץ את עבודותיה מן ההקשר הנראטיבי המסוים, הפקיע אותן מן המישור הפרטי גרידא, והוביל אותן אל מישור ציבורי רחב - מישור בו שאלת המתח בין המסמן למסומן, בין הדימוי לבין משמעותו, תופסת מקום מרכזי.

וכך, למרות שלכאורה נסעה אמיתי-טביב לאוקספורד על מנת לסגור מעגל אישי, תערוכתה עוסקת, הלכה למעשה, במקום הפטישיסטי המורכב שאותו תופשים הספר והספרייה בתרבות המערבית - מקום המתפקד כמטאפורה לא רק לידע אלא גם לסמכות, לתרבות ולרוח האדם ככלל.

את העבודות המוצגות בתערוכה ניתן לחלק לשלוש קבוצות משלימות: תצלומי אקספוזיציה בזוית רחבה, הפורשים לפני הצופה את אופיים האדריכלי הנבדל של החללים השונים ; תצלומי ביניים, המתמקדים בתחושת השגב העולה מאותם חללים, ובאפיון הריהוט, התאורה והצבעוניות המייחדים כל אחד מהם ; וקבוצה מובחנת של תצלומי תקריב של מדפי הספרים ושל כריכות הספרים עצמם, המוצגת במבנה של גריד הבונה-מחדש כעין קיר ספרייה בחלל התצוגה עצמו.

בתוך כך, מדגישים מרבית התצלומים את ממד העומק של החללים השונים, את פוטנציאל התנועה הפיזית והמנטלית בתוכם - אך גם את ההתוויה המקבעת הגלומה בפוטנציאל זה. את המבניות החוזרת המכתיבה נוהלי שפת גוף וחשיבה נתונים-מראש, ובעיקר את ההתכנסות האדריכלית של המסדרונות עמוסי הספרים אל עבר חלונות גדולים, ובאמצעותה את התכנסות המבט אל נקודת המגוז, הנתונה תמיד בתוך פריצה עזה של אור.

ואף כי אור זה דומה באופיו ל"אור האלוהי" המוכר מתולדות האמנות וממבני הכנסיות האירופיות העתיקות, הרי שהמשמעות הנגזרת ממנו בהקשר זה איננה של אור גדול ונסתר (אור האלוהות של התפישה הדתית, המדגישה את קטנותו ואפסותו של האדם מול האל), אלא דווקא של אור נגיש ובר קיימא: אור ההשכלה המסמל את פוטנציאל הידע, הכלי הבלעדי שבאמצעותו עשוי האינדיווידואל להגיע אל ההארה.

המתח בין תצלומי האקספוזיציה לתצלומי התקריב בחלל התצוגה מקביל למתח בין שני סוגי המבט שהפעילה אמיתי-טביב במהלך עבודתה: המבט הטיפולוגי משהו, החוקר, לומד ומאפיין - אל מול המבט הפורמליסטי, העוסק בקומפוזיציה, במשטחי צבע ובצורה.

מחד היא מציגה את הספרייה, באורח מסורתי, כהיכל של ידע, של תבונה, של הארה - ומאידך היא מתבוננת בספרים המונחים בה לא רק כעל אובייקטים דוממים הניתנים לשימוש, אובייקטים שיש לדובבם כך שיניבו מידע ומשמעות, אלא בעיקר כאובייקטים פלסטיים, חומריים, חושניים, בעלי מימד בולט של ניראות.

באופן זה, אותם אובייקטים המהווים בדרך כלל מושא למבט תיאורטי, עיוני וחקרני, נפרצים תחת עדשת מצלמתה למבט אחר - מבט המזהה ומגדיר קווי מיתאר גראפיים ולא רק סמנטיים, חומריות וטקסטורה, לא רק משמעות ואינפורמציה.

מבטה של אמיתי-טביב איננו אפוא מבט פוסט-מודרניסטי מובהק. אין זה מבט מושגי המפרק את מוסד הספרייה מכוחו המארגן, מבט המקלף את מושג הידע מכוחו הממשטר.

במידה רבה זהו מבט הנעתר לתחושת השגב ומעצים את הילת המסתורין האופפת חללי ספרייה העתיקים - אך חשוב להדגיש כי זהו גם מבט הממיר את אותה ספירה עליונה של ידע, ספירה חסומה במידה רבה, לשפה חזותית עשירה וחדשה.

עבודתה של אמיתי-טביב מייצרת, אם כן, מהלך כפול. היא יוצאת אמנם נגד דחיקתו של החומרי והחושני מתחומיה של חווית האמנות, אך בה-בעת היא אינה מדירה מתוכה לחלוטין את הטקסטואלי או את המושגי, שכן אלו מוטמעים במושאי עבודתה.

וכך, בניגוד לג'וזף קוסות' ( Kosuth ) בפרוייקט Two Oxford Reading Rooms (2), למשל, שעסק בספרייה מעמדה פוסט-סטרוקטורליסטית המבקשת לערער על מקומו של הדימוי או האובייקט החזותי כתכלית בפני עצמה – ניתן לומר כי אמיתי-טביב פונה לספרייה בגישה שתוגדר כניאו-אקספרסיוניסטית, גישה הניזונה בעת ובעונה טחת מן ההיסטוריה המושגית-טיפולוגית הקרובה ומן המסורת הפורמליסטית-חושנית הרחוקה.

הערות

1. נוסף על המשמעות הספציפית של אוקספורד בביוגראפיה של אמיתי-טביב, נסיעתה לשם מלמדת על הניסיון לגעת באחד משורשיו הארכיטיפיים של מוסד הספרייה לדורותיו.

2. קוסות' עבד על הפרוייקט Two Oxford Reading Rooms במהלך ביקור באוניברסיטת אוקספורד, והוא ראה אור ב- 1994 בהוצאת Book Works , במהדורה של 1000 עותקים רגילים ועוד 250 עותקים מיוחדים, כולם חתומים וממוספרים. בפרוייקט שני חלקים:
The Ethical Space of Cabinets , שנעשה בחדר וולטייר שבספריית Tailor Institution , וכן Say: I do not know , שנעשה בספריית Bodleian של Divinity School . שני חלקי הפרוייקט משלבים צילום וטקסט.

 

פרויקט אוקספורד

מאת טלי אמיתי-טביב

עד גיל עשרים לא ידעתי לקרוא, ולעובדה זו הייתה ההשפעה המכרעת ביותר על חיי.

בכתה א ' הכל עוד היה כשורה. למדתי את האותיות, את הגייתן ואת כתיבתן, בצורה שעוררה התפעלות בעיני כולם. אך כאשר האותיות הפכו למילים, למשפטים ולטקסט בעל משמעות - כמעשה שטן התבלבלו אלו בראשי והפכו לאוסף כמעט חסר משמעות של סימנים.

את המילים עצמן ידעתי לכתוב ללא שגיאות, אך בבואי לקרוא את שכתבתי, או שכתבו אחרים, מצאתי עצמי בוהה בדף, בעיניים מצועפות ובגרון חנוק מדמעות. אט, אט התעייפתי מלנסות, ועם השנים אף פיתחתי יחס מזלזל כלפי המלה הכתובה.

העולם שסבב אותי, לעומת זאת, התייחס אל ספרים כאל דבר מקודש כמעט.

אמא ואבא, שספרייתם הלכה וגדלה עם השנים. סבא וסבתא, שהיו שניהם בעלי תואר דוקטור ויחסו חשיבות עליונה לקריאה וללימוד. הדויג, אחות סבתי - אף היא דוקטור לשפות - שהייתה לה ספריית השאלה וכל היקים של תל-אביב החליפו בה ספרים. דודתי חוה ודודי לוץ, שהיה אוטודידקט וחיבתו לספרים הייתה כפייתית משהו. דודי מרדכי, שהיה סופר והספרייה בביתו השתרעה על פני קירות שלמים. דסי חברתי הטובה שהייתה "תולעת-ספרים" ובביתה היו ספרים אפילו במטבח.

העולם שהקיף אותי היה מורכב מאנשים שהקריאה מילאה אותם אושר וסיפוק, מספריות ומספרים שלא יכולתי לקרוא. ובעולם הזה הייתי אני בודדה. בודדה מאד.

אמא

אמא הייתה המאור הגדול. בסוף כל הדרכים הקשות והסוערות, חיכתה היא כפרס, בחיוך נצחי ובאהבה ללא גבול ותנאי. אמא הייתה מספרת מופלאה, בכתב ובעל-פה. את כל הספרים כולם הכרתי באמצעותה. היא סיפרה לי את חייה, את ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הפוליטיקה, השפות, המוסיקה והאמנות. בשפתה המיוחדת והחושנית ידעה לתאר ולספר כל דבר, ואני חוויתי את סיפוריה בכל חושי.

אמא הייתה היחידה שהבינה שאינני סתם עצלנית שאינה רוצה ללמוד. היא אמנם לא ידעה לקרוא לבעיה בשמה, אך זיהתה שיש כזו, ובכוחות בלתי נלאים הגנה עלי מפגיעתם של מורים ומחנכים. היא נלחמה כלביאה ומעולם לא התייאשה מלחפש פתרון לבעייתי. אמא הנחילה לי את האופטימיות, את יכולת הנתינה, אך בעיקר את הסקרנות לחקור וללמוד כל הזמן - גם אם לא תמיד בדרך המקובלת.

גם היום, שנים אחרי שנפטרה, היא מלווה אותי בכל השמחות והמשברים, ובסוף כל הדרכים הקשות והתובעניות היא נמצאת כמקור כוחי וחיי.

הדויג

הדויג הייתה אחותה התאומה של סבתא. דומות היו בכל, אפילו כתב ידן היה זהה. מכיוון שלא נישאה מעולם היינו אנחנו משפחתה, והיא סבתנו השניה. להדויג הייתה ספריה ברחוב בן-יהודה פינת שדרות הקרן-הקיימת. שני חדרים לא גדולים בקומת המרתף, עמוסי ספרים בגרמנית, הנתונים בכריכות כהות אשר אותיות זהב מוטבעות עליהן. שגרירות קטנה של תרבות אחרת, רחוקה, שנמוגה באבק המלחמה הנוראה ההיא. ריח כבד של ספרים ישנים עמד באוויר.

בחופשות, כשהייתי באה לבקר את סבא וסבתא שגרו בסמוך, הייתי באה לבקר גם בספרייה, מתמקמת בנוחיות על אחת הכורסאות שבחדר, ושואלת שאלות בלי סוף באשר לספרים השונים ולשיטות הקיטלוג שלהם.

הדויג לימדה אותי את מבנה השפות ואת משפחותיהן. היא לימדה אותי גרמנית בעל-פה, והתפעלה בכל פעם מחדש שאני זוכרת הכל מבלי לקרוא. מעולם לא הבינה כיצד יתכן שאני מאייתת את המילים נכון אך לא קוראת אותן כהלכה. בכל פעם שהסתיים השיעור הייתה אומרת: "בפעם הבאה נקרא ביחד". הפעם הזאת לא הגיעה מעולם, ובכל זאת הייתה זו הבטחה ואני תליתי בה תקוות גדולות.

סבא

סבא היה איש מסוגר ושתקן. חכם וישר מאין כמוהו. הוא היה משכיל וידע לענות לנו על כל שאלות החיים. כשהייתי קטנה היה לוקח אותי לבית החרושת לתרופות שהיה בבעלותו, מראה ומסביר לי את תהליכי היצור. הוא לימד אותי לשחק שחמט, ונהג לספר לי סיפורים מן המיתולוגיה היוונית.

את רגשותיו כלפי לא הפגין במילים או במגע. אינני זוכרת שישבתי על ברכיו או חיבקתיו מעולם. אם דאג לי אי פעם, לא ידעתי על כך דבר. רק לעיתים כשהייתה אמא מספרת לו על קשיי בלימודים היה מניד בראשו ואומר בגרמנית: "מה יש לילדה הזאת?"

כשהייתי בת 11 קרא לי סבא לחדרו. על המיטה הייתה מונחת קופסת עור ובתוכה הייתה מצלמה. מצלמה אמיתית. לפני שנתן לי להחזיקה, סיפר לי שקנה אותה כשהיה חייל בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. הוא עבר איתה את כל שנות המלחמה בחפירות, בהפגזות ובסכנות החיים. בה צילם את סבתי בירח הדבש שלהם, ויותר מאוחר את בנותיו ואת משפחתו. כשטען את הסרט והראה לי כיצד משתמשים במצלמה בפעם הראשונה, לא היה גבול לאושרי.

מאז ועד היום המצלמה היא בת לוויתי, והצילום הפך לאמצעי הביטוי המרכזי בחיי. סבא לא זכה לראות כיצד הצילום הפך אצלי למקצוע ולאמנות. הוא נפטר כשהייתי בת 14, אך בכל פעם שאני קונה מצלמה חדשה וטוענת בה סרט נוסף, אני זוכרת את סבא ואת מתנתו המופלאה אשר שינתה את חיי.

אוקספורד

פרוייקט אוקספורד החל לקרום עור וגידים בעקבות משבר פרטי שעברתי.

משבר שבעקבותיו החלטתי להיפרד סופית מתחושת הכישלון ואי היכולת שליוו אותי כל חיי. היה זה תהליך ארוך וכואב שבסופו חיכתה לי תחושת ניצחון משכרת. כשנסעתי לאוקספורד לא שיערתי את עצמת החוויה שציפתה לי. לא יכלתי לחזות שדווקא שם אפגש עם חלקים כה משמעותיים בעברי. עם כל יקירי החיים והמתים, עם פחדי הגדולים ועם מקורות אושרי.

שם, בהיכלי הספר ובמקדשי הספרות, פגשתי את כולם. את הרומנים של אמא, את ספרי הרפואה הלטיניים של סבא, את השפות הזרות של הדויג ואת ספרי השירה והפילוסופיה של דסי חברתי הקרובה. וכשצילמתי את הבוהק המדהים בחלונות הגדולים, מבעד ליופי הצובט את הלב, יכולתי להישבע שזהו זוהר החיוך של אמא. זוהר חיוך הניצחון של שתינו.

 

 

 
Tali Amitai Tabib

Libraries

The University Gallery, Tel Aviv University

English Text
Hebrew Text