תמר קרוון

תאודורה

גלריה קמרה אובסקורה, תל אביב

נובמבר 1997

אישה צעירה יושבת בפישוק רגליים רשלני, אפאטי, לא אכפתי. ישיבתה רפויה, כתפיה שמוטות, ידיה מונחות, כמעט תלויות, על ירכיה הרזות. עיניה מביטות נכחה, כמו בוהות אלי, אליך, הצופה.

בתצלום אחר, נראית אותה אישה יושבת על כסא מטבח. היא יושבת על חלקו של הכסא בלבד, תופסת רק מקום מועט, אולם אוחזת בו, בכסא, בשתי ידיה. מבטה הממוקד הישר אל תוך עדשת המצלמה, אינו מזמין לשבת לצידה על עודף הכסא שנותר. זהו מבט שאינו רך ואינו קשה, אינו קורא אך גם אינו בוטה. היא אמנם תופסת רק מקום מועט על הכסא אך אינה מוכנה לוותר על שאריתו לאף אחד אחר.

סדרת התצלומים המקובצת בתערוכה מאוכלסת כולה על ידי דמות אחת – תאודורה, אותה צילמה קרוון באופן רציף לאורך תקופה של כארבע שנים. במרבית התצלומים מישירה תאודורה מבטה אל המצלמה, אל תמר, אל הצופה, לופתת את מבטה, את מבטינו אנו, כמו לא ברור עינה של מי אוחזת למעשה את מראה דמותה של חברתה. סיטואציה יחודית זו של בחינה הדדית מעלה מתוכה דמות אישה שאינה מתקיימת רק בזכות המבט המכונן אותה, אינה מהווה רק אובייקט למבט, מושא לתשוקה, לכיבוש או לשימוש. דמות אישה הקיימת בזכות עצמה, בראש ובראשונה למען עצמה. סובייקט נוכח המחזיר מבט. סובייקט ביקורתי, דורש, מממש, עורג ומקיים דיאלוג.

נוכחות היא מילת המפתח. נוכחות של גוף, של קיום, של זהות. נוכחות מכורח ונוכחות מרצון. נוכחות מקבלת ונוכחות ביקורתית.

ויחד עם זאת, האישה בתצלומיה של קרוון, איננה האישה של הפוסט. פוסט נשיות, מיניות, עדינות או התמודדות. דימוי האישה העולה מסך העבודות הוא דימוי של אישה בתהליך פעיל של התהוות אקטיבית, מתמשכת, בלתי פוסקת. אישה הבודקת עמדות כוח, ברצינות כמו גם בהיתול. אישה מתחבטת, נאבקת, המתנודדת בין קצוות שונים ולכאורה בלתי מתיישבים כמו מיניות ואנדרוגניות, כוח ועוצמה אל מול פחד, אי בהירות וחולשה. אלא שהכוח והעוצמה טבעיים לה ממש כמו הפחד והחולשה, ואינם מצויים במערך דיכוטומי זה לזה. כלומר, זהו דימוי של אישה שאיננה מבוייתת אל תוך מבנה הפכי, דטרמיניסטי, כזה או אחר, אלא נותרת בטווח הוויה אמביבלנטי ובלתי מעקר בהגדרה.

ניתן לומר כי מודל האישה הקטנה והמהודקת, היושבת בברכיים צמודות ותופסת נפח מינימלי בחלל המרחב הציבורי, עובר בעבודתה של קרוון תהליך של הגחכה בשלב ראשון, ושל ביטול והתעלמות בשלבים מאוחרים יותר. במובן זה, שזורה עבודתה אירוניה צינית, ביקורתיות סמויה הבוחנת מקרוב ובבטחה נורמות התנהגות המקובלות בחברה.

ברבים מן התצלומים תנועת הגוף קפואה, תקועה. באחרים, נראות תנועות גוף שאינן מקובלות, שאינן מובנות מאליהן. וכך, אט אט, מתגבשת התודעה כי הלכה למעשה, ניסיונה העקבי והעיקש ביותר של קרוון הוא בבדיקה מתמשכת של נוכחות הגוף. בבדיקה של המבט אל ועל הגוף. העיקר בתצלומיה אינו הבגד. אינו האור. אינו אפילו האקט הצילומי עצמו. ביחס למושג אופנה, ממנו נגזרת עבודתה, ניתן לומר כי היא מתעמתת עם שאלת הגוף הנשי בחברה, באופנה ובצילום, וכי הבגד, האור או האקט הצילומי הינם רק חלק מן המרכיבים הנלווים למהלך זה.

וכך, תצלומיה של קרוון אינן מציגים לפנינו אופנה זוהרת, מפתה, בלתי אפשרית ורחוקה. הם אינם מנסים להמשיך ולקיים את השקר הגדול המוכר מיליונים. בדימויי היופי החלופיים שהיא מציעה, יש דווקא חספוס מעודן, גשמיות וארציות. חזות התצלומים היא כשל Snap Shot לעיתים קרובות. חזות יחודית המתאפיינת בפשטות הצבה, בישירות הבעה, במיעוט של אביזרים ובטבעיות גוף שאינה נראית מדומה. זוהי אסתטיקה מינורית החוברת לתחושת ביטחון קיים, שאינו צריך להיות מוחצן, ואשר ניכר בפנים ובשפת הגוף של תאודורה.

המבט הכפול שבתצלומים, מקיים כאמור יחס של היזון הדדי, תוך בחינה של העצמי דרך גוף חיצוני, גוף המהווה השתקפות מורכבת יותר מזו האופטית-פיזיקלית של הראי. סדרת התצלומים המקובצת בתערוכה מעלה אם כן לדיון את שאלת אפשרות התיווך והמימוש של פעולת צילום הפורטרט העצמי באמצעות דמות אחרת, חיצונית. מתוך קריאה זו, הרי שנפרש לפנינו מהלך מרובד ומרתק הנוצר בחיבור האקספרסיבי המתקיים בין תמר לתאודורה.

אולם נוסף על כך, עולה השאלה האם אכן מדובר בפורטרט עצמי (קיים, ממומש או נכסף) פרטי, ספציפי, של האני, של תמר לצורך העניין. או שאולי, התוצר המתקבל מהווה פורטרט עצמי ציבורי, ג'נרי, אפילו ארכיטיפי, לתנאי הזמן והמקום המסוימים.

פורטרט רב שכבתי האוצר בתוכו את מורכבות סוגיות דימוי האישה, מעמדה, מיקומה במערכת החברתית ומיקום העין המצלמת ומקבעת את דימויה.

 

 

 
Tamar Karavan

Theodora

Camera Obscura Gallery
Tel Aviv

 
Hebrew Text