ציבי גבע

 1993 , Blinds |  קיר, 2009

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

מרץ-יוני 2009

התריסול הישראלי נולד אי-שם בשנות החמישים של המאה העשרים, ובמקור נועד לסנן ולחסום את עוצמת האור המקומי, הבוהק, הצורב והמסמא. עם השנים הפך התריסול גם לאמצעי זמין לסגירת מרפסות ובכך, למעשה, להרחבה פרוביזורית של דירות. האדריכל צבי אפרת, שאצר בשנת 2000 את התערוכה "הפרויקט הישראלי: בנייה ואדריכלות 1973-1948" במוזיאון תל אביב לאמנות, טען בשעתו כי "התריסול הוא דוגמה לרהיט-בניין מקורי מוצלח ביותר, שעבר כמה שלבי פיתוח, החל בתריסול שהיה עשוי מעץ, דרך תריסי האסבסט האנכיים והאופקיים ועד תריסי הפלסטיק עם מסגרות האלומיניום". מודרניסטי מכאן, לבנטיני מכאן, תריס הפלסטיק הישראלי הפך עם השנים לאחד המאפיינים המוכרים המסמנים זהות לוקאלית ייחודית.

השימוש ברדי-מייד באופן כללי ובתריסים באופן ספציפי הופיע בעבודתם של אמנים ישראליים שונים בעשורים האחרונים, בהם אריה ארוך מצד אחד ומיכאל גרוס מצד אחר. אולם עבודות התריסים של ציבי גבע, שנעשו באופן מרוכז וכגוף עבודה מובחן בשנת 1993, הן סוג של היבריד בין המצוי לבין המוזמן. בחומריותם ובאופיים התריסים, המשמשים בעבודתו של גבע, אכן עשויים להיות זהים לתריסים מצויים הקיימים בשוק, ובכך הם נדמים במבט ראשון לרדי-מייד מובהק, אולם הם לא נמצאו בחצרות אחוריות או בתִלֵי אשפתות, ואף לא נלקחו מדירות קיימות, אלא הוזמנו על ידי האמן במיוחד לצורך יצירת גוף העבודה על פי מידה, חומר וצורה. תריסים חדשים, עשויים אלומיניום ופלסטיק, ללא משקעים, מטענים או נוסטלגיה ; רדי-מייד, שכמו אינו נושא עִמו דבר מעבר להיותו אובייקט פונקציונאלי פוטנציאלי בעולם. במובן זה, תריסי הפלסטיק של גבע חותרים תחת מושג הרדי-מייד, והם כמו מהווים היפוך קונספטואלי שלו, הרחבה של גבולות אפשרותו.

בסדרות הציור השונות שלו, דוגמת הכאפייה, הבלאטה או החלון, יצא גבע מנקודת מוצא שכללה, לפחות לכאורה, ממד תיאורי מסוים ביחס לאובייקט נתון בעולם. פני השטח של הציורים נבנו שכבה על גבי שכבה, באמצעים של שכפול, של שיבוש ושל הסטה, באופן שהדהד את האובייקט הנבחר, אך גם חרג ממנו והוסיף עליו בעת ובעונה אחת. לעומתם, סדרת עבודות התריסים מושתתת על אובייקט קיים, ההופך למצע של פעולה. אובייקט מוסתר, שכמו נעלם מתחת לפני השטח הציוריים, אולם עדיין מתווה את עצם קיומם. פעולת הציור, המתרחשת על גבי התריסים, היא מונוכרומטית בעיקרה, נעה בין שחור ולבן, אך נושאת סימנים ושאריות של צבעוניות, שייתכן שהייתה פעם מלאת חיות ונגעה בגוונים של ירוק, ורוד או אדום, למשל, והצביעה עצמה הנה עודפת ביחס לאובייקט; מוכתמת, מלוכלכת, רוויה.

יחסי הגומלין בעבודתו של גבע בין הקיים במציאות לבין מעשה האמנות מקבלים פנים שונות בכל אחת מן הסדרות. אם בסדרות הציור נוצר תעתוע בין שטיחות האובייקט הנתון ופני השטח של הציור מצד אחד, לבין תחושת העומק של אשליית הציור מצד אחר, הרי שסדרת עבודות התריסים בנויה דווקא על שטיחות פעולת הציור, מחד גיסא, ועל מבניות האובייקט הממשי שעליו היא מופעלת, מאידך גיסא. כך או אחרת, בכל עבודותיו של גבע הנראה איננו הקיים הלכה למעשה, והקיים לא תמיד נראה.

במאמר "מולדת )החור בתוך הציור, או הציור שכולו חור ( " בקטלוג התערוכה "תל דברים" (מוזיאון תל אביב לאמנות, 2008), פירטתי ביתר הרחבה את העניין המתמשך של גבע בציור ובטיפול באלמנטים שונים, צורניים ומושגיים, של חסימה. גם בעבודות אלו, התריסים לעולם מוגפים. וכמו כדי להעצים את תחושת החסימה, החנק, ואולי אפילו חוסר האונים מולם, גבע עושה שימוש לא רק באלמנט התריס המוגף, הקיים ממילא, אלא מוסיף ואוטם אותו, את כל סדקיו וחרכיו, בשכבות של צבע, של חומר ושל פעולה. עם זאת, נראה כי – בהקשר של סדרת עבודות מסוימת זו – לא ניתן להתבונן באלמנט החסימה רק כמוטיב החוזר ומופיע בעבודותיו של גבע לאורך השנים ; לא ניתן לחמוק מן ההקשר הביוגרפי, הנסיבתי ; מן העובדה שייצר את הסדרה מיד לאחר מות אביו.

שם הסדרה, "Blinds ", מקפל בתוכו את כפל המשמעות של היות התריס אובייקט בעולם ושל חסימת הראייה, או אפילו העיוורון, כמצב הנגזר ממנו בעת ובעונה אחת. התריס המוגף חוסם את אפשרות שליחת המבט דרך החלון, יהא זה מבט אל הנוף, אל המציאות או אל האמנות. בהיות התריס מוגף ואטום הוא מייצר מבט המוחזר אל תוך עצמו, מבט המתרסק ומתמוטט אל תוך הריק המתהווה שבו. לאור כך, ברור כי בעבודה על סדרה זו גבע אינו עוסק בשאלות של ראייה ושל מבט, לא בציור של תריס, אפילו לא בצביעה שלו, אלא בהפיכתו לדבר בעולמו; דבר שהוא עובדה קיומית נוכחת וכואבת, חומרית ועם זאת מופשטת.

קיר הלבנים הניצב אל מול עבודות התריסים, הנו הד חוזר למבנה החסר שהציג גבע בתערוכה "תל דברים" לא מכבר. כמו בסדרות אחרות, שבהן הוא שב ומטפל במוטיבים קבועים באופן מחזורי לאורך השנים, גם מופע זה של בנייה הנו המשך תהליך המחקר והבחינה של נוכחות מבנה הבלוקים וחשיבותו במסגרת מכלול עבודתו. גם במקרה זה מדובר בקיר העשוי בלוקים אפורים סטנדרטיים, תעשייתיים, שנבנה במיוחד לצורך התערוכה ; קיר המהווה מופע נוסף של אלמנט התיחום הצורני, הקיים במרבית עבודות הציור, של מבניות הגריד ותחושת השטיחות והחסימה העולה מחלקן, ושל שרשרת הפרויקטים תלויי-המקום, שיצר במרוצת השנים. סדרה ארוכה ומורכבת של מופעים העוסקים, כביכול, בחסימה, ובה בשעה מבליעים ליבה חלולה.

בחלל התצוגה הצר-ממילא, המצוי מתחת למפלס פני האדמה, ניצב הקיר החשוף אל מול התריסים האטומים, מותיר את הצופה נתון בתווך, ללא מפלט זמין. בתוך כך, מושג הבית, השב ועולה בעבודתו של גבע לאורך השנים – בעבודות הציור והמיצב כאחת ובאמצעות פרישה מתמשכת של מילון מושגים הכולל בלאטה, תריס, חלון, סורג או קיר – נותר, בסופו של דבר, מקום מזוכך של כמיהה; חלום בלתי ממומש על זהות לכידה ונתונה.

 

 

 
Tsibi Geva

The Herzliya Museum of Contemporary Art

English Text
Hebrew Text