נגיעה אורבנית

תומר גניהר, נעמי טליתמן, איליה רבינוביץ

גלריה קמרה אובסקורה, תל אביב

דצמבר 1997

החלל האורבני, שלא כמו חללים אחרים שרק הוגדרו על ידי האדם (דוגמת החלל החיצון, למשל), הינו חלל מעשה ידי אדם, שנוצר עבור האדם. מעצם הגדרתו, זהו חלל מיועד, ממוקד, שאמור להיות מתועל למטרה ספציפית זו או אחרת, מטרה שבמרכז התהוותה ניצב, שוב, האדם.

אלא שלפרקים נראה כי כל אותן מסות של תכנון ושל ביצוע, של בטון ושל ברזל, אינן מתמלאות בממשות או במשמעות, בקיומיות או בחיות, ונותרות ריקות. אפילו לא מרוקנות.

התערוכה "נגיעה אורבנית" מנסה להשתהות, לרגע אחד נוסף, כמו מיותר, לצידן ובתוכן של אותן מסות של אנרגיה, של חומר ושל מוחשיות המרכיבות את מהותו החומרית של החלל האורבני. מנסה לאתר את נקודת המגע, הנגיעה, בינן לבינינו, יוצריהן.

שלושת המשתתפים בתערוכה מציגים עבודות שצולמו במהלך השנה האחרונה בתחומי תל אביב, כשבכל העבודות אלמנט ההיעדר והחסר מתגלה כאלמנט המכריע.

תומר גניהר מציג סדרת תצלומי לילה של פרוייקט השלום בתל אביב. מבטו היחודי חושף בפנינו אתרי בנייה הזויים, מופרכים משהו, ספק בדויים ספק מוכרים, והתצלומים, אשר אינן מהווים דוקומנטציה ישירה של תהליכי הפיתוח והבנייה המתרחשים בהם (אף כי זו טמועה בהם מאליה), נבנים בעיקר לכדי תיעוד רגשי-תחושתי של המקום. זוהי איננה התרחבות אורבנית המתעתדת להפוך חלק אינטגראלי מהוויה מוכרת זו או אחרת, אלא מהות חומרית סגורה, כעין עיר פנימית, בעלת קיום הרמטי נפרד ועצמאי משל עצמה. עיר בה מקומו של הפרט אינו גלוי לעין או מובן מאליו, והגדרות כמו פרטי וציבורי מתקלפות ממשמעותן, מתפוררות ומתאיידות, כשתחתן עולה כעין אחדות חובקת כל. אחדות בין אדם למכונה, בין חלל פתוח לבנייה. אחדות שלטת, מאיימת, אך מפתה בה בשעה.

בעבודותיה של נעמי טליתמן נראים אתרים שונים, כולם של בנייה מיועדת למגורים, הנפרשים באופן עקבי בשוליה המתרחבים של תל אביב. שוליים שבתהליך מתמשך של מתיחה מאבדים את זהותם כפריפריה, מחד, ולא ממש זוכים למעמד אוטונומי אחר, מאידך.

בכל התצלומים משמרת טליתמן מבט מדומה, המכוון כביכול מן ה"חוץ" אל ה"פנים", מן ה"שדה" אל ה"עיר", אף כי ברור שאילו אפשרה לנו להפנות את מבטינו אך מעט, היה זה רק על מנת לגלות אתר דומה. באמצעות מהלך צילומי זה, עוסקת טליתמן בהתמוטטות מערכות ההגדרה הבינאריות והדיכוטומיות המוכרות לנו כל כך, מערכות כמו עיר-שדה, מרכז שוליים פנים-חוץ. במבט ציני מחויך היא חושפת את העובדה שהכל משחקים בנדמה לי, אך גם נשארת שותפה במשחק. ובתוך כל זה, נותרים העגורנים כדינוזאורים רמים ונישאים, חולשים על שדה הראייה המלא וכמו שולטים בנעשה.

עבודתו של איליה רבינוביץ' מתמקדת במגרשי חנייה בעיר. מגרשי חנייה ריקים בעיר. סדרת התצלומים המצומצמת מהווה אמנם פרגמנט מתוך גוף עבודות רחב יותר העוסק בתל אביב כולה, אולם מתגבשת בפני עצמה כפרט המעיד על הכלל. מבטו המקטלג והמסדיר של רבינוביץ, הינו גם מבט מפרק. מבט מבתר. מתוך ההיגיון הויזואלי המסוים מאוד שמפעיל רבינוביץ בעת הצילום, אנו נחשפים לגוף השלם שהתפרק לחלקיו, לעיר שנקטעה לרכיביה. ובהיותם מתועדים כך, כל אחד בנפרד, הרי שאיבדו, מבחינת הצופה, את עצם זיכרון הקיום ההוליסטי שאי פעם היה להם, את עצם יסוד קיומם.

הנכנס לחלל הגלריה, אמנם ניצב מול חומריות מתעדת, אולם הלכה למעשה, מתעמת עם ההיעדר שהיא מסמנת. עם ההיעדר של נוכחותו הוא.

 

 

 
Urban Touch

Tomer Ganihar, Ilya Rabinovich, Naomi Thalitman

Camera Obscura Gallery
Tel Aviv
 
Hebrew Text